בעוד כמה חודשים הציבור הדתי לאומי כבר לא יהיה הרוב שמיישב את יהודה ושומרון, לאט לאט ולאורך שנים הציבור החרדי מוצא גם הוא את מקומו ברחבי ארץ ישראל בנגב, בגליל וגם מעבר לקו הירוק. במשך שנים הייתה תנועת ההתיישבות הסמל המרכזי של הציונות הדתית ואחד ההישגים הגדולים שלה אבל לנגד עינינו המציאות משתנה בדיוק כמו כל מדינת ישראל.
להיות ייחודי, לעשות משהו שאף אחד אחר לא עושה או להיות יחיד בתחום מסוים יכול להיות מאוד משמעותי ומעצים אבל מה קורה כשפתאום יש עוד אנשים שהופכים שותפים לאותה תפיסת עולם? ואולי השאלה אפילו קשה יותר - מה עושים כשמישהו עושה את אותו הדבר ואולי אפילו טוב יותר כשמאחוריו אין אידיאולוגיה גדולה אלא בחירה של נוחות, בחירה כלכלית, בחירה באיכות חיים?
יישוב ביו"ש צילום: לעמ, צביקה ישראלי
הציונות הדתית אהבה להיות חלוצה ופורצת דרך לאורך כל ההיסטוריה: להראות איך מקימים קיבוצים דתיים, איך מתגייסים כדתיים, איך עובדים בתקשורת כדתיים, איך גרים בערים ועוד ועוד אבל מבט אחד אל ספר במדבר אותו נתחיל השבוע מלמד אותנו דרך אחרת: איך לוקחים את הכוחות השונים וצועדים איתם יחד, בלי 'מובילים' ובלי 'אחרונים' אלא יחד כמחנה, כעם.
הגדילה המשמעותית של הציבור החרדי הגיעה ליו"ש והיא לאט לאט תגיע למקומות נוספים והאתגר אותו אנחנו צריכים לדעת להחזיק הוא לא איך להראות שוב שאנחנו מיוחדים יותר (או פחות) אלא בעיקר איך לתת לכל ציבור את המקום שלו ולדעת לצעוד יחד בדרך אל הארץ (והמדינה) המובטחת