יש מקרים בהם הסיפור הגדול מאבד את עוצמתו כשרואים אנשים שמשתמשים בכוח שלהם בשם הסיפור. קחו את מה שקרה הבוקר, זה התחיל מסיפור פוליטי – פינוי מאחז. לא פעם ראשונה שמפנים ואני מניחה שזו גם לא תהיה פעם אחרונה. וחברי הכנסת המתאימים כבר הספיקו להביע מחאה על הסיפור וחלקם (כמו תמיד) גם הגיע למקום לראות ולנסות לעצור את הפינוי. עד כאן זה סיפור פוליטי רגיל. לפעמים הסיפורים האלה מתדרדרים לאלימות נגד האנשים במקום והאנשים במקום מתדרדרים לקשירות של עצמם ומעשי מחאה לגיטמיים וגם לא לגיטמיים.
לא כל גבעה או מאחז שמפונה גורמים לי להתייחס. אבל הפעם הסרטון בו חברת כנסת נחסמת על ידי ארבעה גברים גרם לי לזעום. כן. ממש לכעוס. בעולם שלי לראות ארבעה גברים חוסמים אישה דתיה ששומרת נגיעה ולא מאפשרים לה לעבור אני ממש זועמת. בעולם בו אישה צריכה להזדחל בין הגברים כדי לצאת ותוך כדי לשמור על הכיסוי ראש שלה, כי זה מה שחשוב לה, והגברים ממשיכים לחשוב שזה לגיטמי לחסום אותה ואת המצוקה שלה, זה עולם רע מאוד. ואני לא מתייחסת לעובדה שמדובר על חברת כנסת שאסור בכלל לעכב אותה בשום שלב או צורה. אני מוציאה את הסיפור הפוליטי פה ומתייחסת לעובדה שארבעה גברים ניצלו את ה"כוח" שלהם מול אישה דתיה בשם המעשה הפוליטי.
כל אחד צריך להכיר במצוקה של אישה המוקפת בארבעה גברים
תגידו שהיא לא הייתה צריכה להיות שם. חברי כנסת מהימין תמיד מגיעים לפינויים כאלה ואחרים. תגידו שזה קורה הרבה ואני פשוט לא רואה/יודעת – זה הרבה יותר חמור בעיני. ניצול כוח מול נשים הוא מעשה נוראי בעיני. המטרה לא תמיד מקדשת את האמצעים. ובטח לא מול נשים.
ההסכמה שלי עם הפינוי או עם הביקור של ח"כ לימור במקום לא רלוונטיים לסיפור. המצוקה שהיו על פניה של אישה שחסומה על ידי ארבעה גברים שמנצלים את זה שהיא לא תיגע בהם, זו מצוקה שכל אחד צריך להכיר. זו מצוקה שכל אישה עוברת שהיא מגלה שלא תמיד יש לה את הכוח ולא תמיד מכבדים אותה כאישה וכבן אדם.
המצוקה על פניה של חברת הכנסת צריכה הייתה לגרום לכל ארגוני הנשים והפמיניסטיות לקום ולצעוק ולהגן ולשמור. כי מסתבר שלא עלינו יש עוד גברים שחושבים שזה לגיטמי לנצל "חולשות" של נשים, ולא מענין אותם כמה החוק אמור להגן עליהן.