אליקים רובינשטיין: "הייתי מזכיר ממשלת האחדות, היא נפלה על אגו"

הלוח היהודי מזמן לנו מעבר חד, בין צום תשעה באב, האבל היהודי המתמשך על חורבן שני בתי מקדש ואבדן העצמאות היהודית בארצנו, לבין חמישה עשר באב, שנאמר עליו במשנה כי לא היו ימים טובים לישראל כמותו (וכיום הכיפורים), ובשל השידוכים שנהגו בו, קיבל בימינו את התואר "יום האהבה".

עירוב בין יגון לשמחה

סמיכות המועדים יש בה ביטוי לתולדות עם ישראל, העירוב בין יגון לשמחה. הוא מאפיין לא רק חיי אנוש בכלל אלא גם חיי אומה. עצמאותנו וקיומנו נקנו בדם חללי מערכות ישראל והטרור. כיהודים מאמינים דבקנו בבורא עולם ובהשגחתו, אך דרכי ההשגחה, מחורבן ושואה לתקומה בארצנו, נסתרות מאתנו; "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך ה' אור לי", אומר הנביא מיכה. אמונה זו ליוותה את העם היהודי.

בימים אלה אני מתרגם מיידיש רשימות של שמואל לקסמן ע"ה, שורד השואה שאיבד בה את כל משפחתו, אישה וילדים בוגרים וצעירים, וקם מהאפר לכונן משפחה חדשה במולדת, מעין 'נקמה' בנאצים, גם למי שאינו חובב מונח זה. זיכרונותיו מכמירי הלב, תוך שהוא 'נפרד' בזה אחר זה מבני משפחתו – מה שאין ביכולת אנוש לקלוט – משדרים גם אמונה, שבה שרד. 

מדינת כושלת בחלק הלאומי-מדיני

אבותינו הקימו את מדינת ישראל, מפעל נפלא, פיקדון של ההשגחה וההיסטוריה היהודית שניתן לדורותינו אלה. למדינה שני היבטים: היבט לאומי-מדיני והיבט חברתי. ההיבט הראשון מסור לדרג המדיני, לנבחרי הציבור. תרומתנו למדינה ולטובתה להיבט זה כאזרחים היא בעיקר ביום הבוחר בקלפי. אך תרומתנו לציבור כבני אנוש היא במישור החברתי, בקיום חברה צודקת ככל הניתן. 

מדינת ישראל הצליחה רק חלקית בהיבט הראשון; למרבה הצער היא כושלת בחלק ניכר מתוכו. השנים האחרונות – ואנו במערכת בחירות חמישית לא עלינו – מצביעות על תוהו ובוהו ממשלי, ובעיקר בחלוקת הציבור כמעט לשניים, ובשנאת החינם, שכמעט כולה אגו ועניינים אישיים.

צועקים רפורמות במערכת המשפט ואין באמת תכנית

אכן, יש הבדלי תפיסה בציבור בשני תחומים עיקריים, הנושא הפלסטינאי ודת ומדינה. הנושא הפלסטינאי (אף שהצורך לחתור לשלום ברבות הימים הוא תדיר צו השכל הישר) כרגע אינו על הפרק ממש. גם בענייני דת ומדינה אין כרגע באמת נושאים בוערים; אבל המלחמה הפנימית במלוא עוזה. יש עוד תחום שמחייב חריש עמוק, היחסים עם המיעוט הלא יהודי, והפוטנציאל לטוב וחלילה להיפך – גדול וקריטי.

וגם: צועקים "רפורמות במערכת המשפט". אכן היא זקוקה להתבוננות עצמית ולענווה ככל מערכת, אך אין לאיש באמת תכנית ל"רפורמות" של ממש למעט בשוליים, ובסך הכל יש לנו מערכת שהיא נכס אסטרטגי. ובסופו של יום? אילו המינון בין אגו (שתמיד קיים) למהות היה משתנה, וזו החלטה של מנהיגות, היו הבחירות האלה, תהא תוצאתן הפרטנית אשר תהא, יכולות לייצב ממשלה ממעטת שנאה. הפיוס שהובטח לפני שנתיים לא צלח. אולי הפעם? הייתי מזכיר ממשלות האחדות ב-1990-1986. היא הייתה יצור מורכב, אך תפקדה ועשתה לא מעט, עד שאגו הפיל אותה.

מדינת ישראל צריכה להיזהר

בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם. מדינת ישראל צריכה להיזהר מתוצאות כאלה רחמנא ליצלן. וכאן מלה על ההיבט השני, המישור החברתי שבו כולנו יכולים לתת כתף. השבת הקודמת לתשעה באב קרויה שבת חזון, על שם פתיחת הפטרתה בישעיהו א' "חזון ישעיהו"; היא עוסקת בחזות קשה של ממשל "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". אך התרופה מצויה בגוף הפרק "דרשו משפט... שפטו יתום, ריבו אלמנה", ובסיום "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". 

צדקה משמעה שניים: צדק וגמילות חסד. למשמעות השנייה יכול כל אחד מאתנו להצטרף בחסד בגופו ובממונו. אחת האפשרויות הפשוטות והשוות לכל נפש היא הצטרפות ל"עיגול לטובה", מיזם שבו על ידי הוראה לחברת האשראי או לחשב השכר מעגלים סכומים לשקל הבא: אם החיוב הוא 27.60 שקלים, למשל, 40 אגורות ייתרמו לצדקה, לעמותות או לתחומים לפי בחירת התורם (ראו באתר עיגול לטובה). הסכומים החודשיים הם מזעריים, ובממוצע מגיעים לשקלים בודדים בחודש – אך לאחרונה הגיע המיזם, כתום כתריסר שנים, למאה מיליון שקלים.

גילוי נאות: אני מכהן כיו"ר הועדה הציבורית של "עיגול לטובה", ואני חש בנוח להמליץ, כי רשימת התחומים והעמותות הנהנות רחבה וכולנו יכולים למצוא יעד כלבבנו לתרומה. זו אפשרות להיות בין המקרבים אותנו למימוש החזון; עד שנתקן את "החלונות הגבוהים", נתמיד בחזון של חסד הפרט. ניכנס ל"חג האהבה" באהבת חינם, כדברי הראי"ה קוק זצ"ל, ובחסד לא חינם.