"מה, הוא עוד פעם אנס?"

בתקופה האחרונה עולים לכותרות מקרים של פגיעות מיניות בחברה הדתית, על ידי אנשי חינוך, שכנים, חברים ואפילו בתוך המשפחה. המשותף לרבים מהם הוא הידיעה של הסביבה שמעדיפה לשתוק | טריגר פגיעות מיניות

חדשות כיפה הרבנית אוריה מבורך 26/06/22 12:12 כז בסיון התשפב

"מה, הוא עוד פעם אנס?"
צילום: shutterstock

טריגר פגיעות מיניות. באחד מהסיפורים יש תיאור קשה אבל הכרחי, אתם כבר תבינו למה. קוראים יקרים. כל הסיפורים שתשמעו כאן אמיתיים, וסופרו לי באופן אישי. אני משנה את הפרטים המזהים. נסו למצוא את המכנה המשותף ביניהם.

סיפור ראשון: לפני מספר שנים, בחור דתי לאומי צעיר, נעצר (ואחר כך גם הורשע) באונס של ילדה. כולם במגזר היו בהלם. איך יכול להיות? בחור ישיבה דתי. אבל אז חבר שלו סיפר לי, בשיחה אישית, שהוא עצמה שמע תגובות אחרות לגמרי. במעגל חבריו הקרובים של האנס, היו מי ששמעו על המעצר ואמרו "לא הופתעתי". "הוא נעצר סופסוף? יופי אולי עכשיו הוא יטפל בעצמו". ואם זכור לי נכון, הייתה אפילו תגובה כזו: "הוא עוד פעם אנס? נו מה יהיה איתו?".

סיפור שני: נערה דתית בת 14 עוברת התעללות מינית חוזרת ונשנית על ידי שכן מהקהילה. באחת הפעמים, הוא לקח אותה למבנה ציבורי ביישוב, אנס אותה באכזריות, והשאיר אותה בתוך החדר, לכאוב ולדמם. היא שרועה על הרצפה בחדר, לבד. במשך שעות. לפתע, הדלת נפתחת. בחור צעיר מהקהילה פתח את הדלת וראה אותה במצב שאין להתבלבל בו. (האמינו לי, אני חוסכת כאן פרטים, המצב היה ברור מאוד. אין מה לפרש). הבחור פוער את עיניו בתדהמה. אומר "סליחה", וסוגר את הדלת. ההתעללות המשיכה עוד כמה שנים, עד שהיא ומשפחתה עברו דירה. עד היום, 10 שנים אחרי מעבר הדירה, איש לא יודע על מעלליו של השכן. 

סיפור שלישי: קבוצת נערות דתיות בנות 17 יושבות במעגל. משחקות אמת או חובה. הבקבוק מצביע על סיוון (שם בדוי). היא בוחרת "אמת". שואלים אותה - תספרי לנו משהו שאנחנו לא יודעות. היא מספרת שעברה פגיעה מינית. היא מספרת על הפגיעה, ובעיקר על תחושות האשמה שרודפות אותה מאז. החבורה משתתקת. כולן משפילות את המבט לרצפה. לאחר כמה דקות המשחק ממשיך. לאחר סיום המשחק, אחת הבנות מבקשת לדבר עם סיוון בפרטיות. היא מחבקת אותה ואומרת לה שהיא מצטערת לשמוע על כל מה שהיא עברה, ועל תחושת האשמה שלה. "אבל באמת", היא ממשיכה "יכול להיות שמה שקרה קרה, כי לא היית לבושה מספיק צנוע. לפחות זה משהו שאת יכולה לתקן, כדי שלא יקרה לך שוב".

סיפור רביעי:  כולן באולפנה יודעות שהמורה למתמטיקה מדבר אל התלמידות בצורה לא ראויה. אף אחת לא חושבת ללכת עם זה להנהלה או ליועצת. יום אחד, המורה למתמטיקה נכנס לשירותי הבנות ומספר לאחת הבנות שם שהוא מאוהב בה, ורוצה לעשות איתה דברים שמבוגרים עושים. הבת מזועזעת. היא מספרת את זה לחברות שלה. במשך 5 שנים, הנושא הזה היה "צחוקים" בין הבנות. אף אחת לא חשבה לספר על זה למבוגר אחראי כלשהו. הסיפור הזה הגיע אליי לגמרי במקרה. המורה כבר לא מלמד שם.

סיפור חמישי: עמנואלה, נערה דתית בת 16 מספרת לחברות שלה שהיא לא מסוגלת לצפות בסרט שהן רוצות ללכת אליו, ומבקשת שיבחרו סרט אחר. הן שואלות למה. והיא שותקת. הן שואלות שוב, והיא עונה "כי זה מזכיר לי דברים קשים. שעברתי". הן מבקשות שתספר להן. היא מתלבטת דקות ארוכות, ולבסוף אומרת: "יום אחד עליתי על אוטובוס, ומישהו נגע בי בירך במשך כל הנסיעה". הבנות מחבקות אותה ובוחרות סרט אחר. הנערה ממשיכה בחייה, אבל היא כבויה. היא נמנעת ממפגשים חברתיים. כשחברותיה שואלות אותה למה היא לא מגיעה, היא עונה "כי קשה לי. בגלל מה שעברתי". הן משתדלות להבין. לפעמים חברותיה רואות אותה עם עיניים אדומות. הן שואלות אותה מה קרה, והיא עונה, ש"זה בגלל ההוא מהאוטובוס. זוכרות שסיפרתי לכן?" החברות אומרות לה שהן מבינות, אבל למען האמת הן לא מבינות. זו נראית להן תגובה מוגזמת להטרדה מינית, והן מתחילות לדבר עליה מאחורי הגב, שהיא קצת עושה עניין גדול מדי, אולי היא רוצה תשומת לב. עד היום החברות לא יודעות שהסיפור על האוטובוס לא קרה מעולם. מה שכן קרה הוא שאחותה הגדולה של עמנואלה, התעללה בה מינית באופן קבוע, מאז שעמנואלה היתה ילדה ועד שהיא סיימה את התיכון.

סיפור שישי: לפני 20 שנה, האנס הסדרתי הידוע בתקשורת היה בני סלע. לפני 20 שנה, כל החברים בתיכון הדתי היו צוחקים על חברם לכיתה, ישראל (שם בדוי), מאחורי הגב. לא הכל היה מאחורי גבו. הם היו יושבים איתו בהפסקות וקוראים לו "בני". והוא לא היה מבין למה, אבל ההפסקה תמיד נגמרה מתישהו והיה צלצול. הם קראו לו בני, כי הם שמעו שהוא מטריד בנות, וזו הייתה הדרך שלהם לאותת לו שהם יודעים. הוא לא הבין את הבדיחה. כמה שנים לאחר מכן הוא נעצר על פגיעה מינית בנער.

***

לצערי, מלבד ששת הסיפורים האלה, יש לי עוד המון סיפורים ששמעתי במשך השנים, בתור מלווה של נפגעות. המון סיפורים שהמכנה המשותף שלהם הוא כמו זה: נערים ונערות שנמצאים במעגל הקרוב של הנפגע/ת או של הפוגע/ת, יודעים ומרגישים שמשהו לא תקין, אבל לא יודעים מה לעשות עם זה הלאה. נערים ונערות שהזדמן להם להיות במקום שבו יכול לקרות השינוי, אבל הם היו חסרי כלים, לא ידעו מה לעשות, לא ידעו בכלל שכן יש מה לעשות. השינוי לא קרה, ונפגעים המשיכו להיפגע.

ביום ראשון, 10 ליולי, מתקיים אירוע ראשון מסוגו: כנס חינמי לגמרי, של מיזם דרור, שמיועד לצעירים וצעירות דתיים (מגיל 15 ומעלה), בנושא מוגנות. הכנס יתקיים בגבעת שמואל, אולם בית הכנסת שירת אהרון. הכנס הזה ייחודי משום שהוא לא עוסק רק ב"מוגנות" במובן של "איך להימנע מלהיפגע", אלא גם בנושא שבדרך כלל פחות מדברים עליו: איך  להיות חבר\ה מסייע\ת. איך להפוך להיות החבר או החברה שנתקלים במשהו לא תקין, יודעים מה לעשות ולמי לפנות.

למעשה, מי שהקים את מיזם דרור, הוא בדיוק אדם כזה - איתן קרנטמן, בחור ישיבה לפני צבא. לפני בערך שנה, חבר שלו סיפר לו על פגיעה מינית שעבר. איתן החליט שהוא רוצה לעשות הכל כדי למזער את הפגיעות הבאות. הוא יצר קשר עם ארגון תהל, מרכז הסיוע לנשים וילדים דתיים, וכך נולד מיזם דרור.

אוריה מבורך היא מקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית, ומחברת "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף". גם היא תדבר בכנס דרור למוגנות מינית בחברה הדתית. לפרטים והרשמה לכנס (חינם) :  https://bit.ly/3OIMfT0

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן