בכל שנה לקראת חג השבועות אנו נזכרים לעסוק בסוגיית הגיור והקבלה לעם היהודי. אנו מעלים לראש סדר היום את העובדה שלא השכלנו למצוא פתרון אמיתי ליהדותם של מאות אלפי אזרחי מדינת ישראל שעלו אליה ואינם מוכרים כיהודים;
אנו מעלים לשיח סוגיה בוערת וכואבת - הדיון על תוקפם של גיורים הנעשים בקהילות ישראל מגוונות ועצומות בעם היהודי; סכנת ההתבוללות עולה וזועקת את זעקתה. סוגיות אלה עולות לפני חג השבועות בריטואל קבוע, וכל האמירות החשובות מתפוגגות לאוויר הקיץ המתחמם לאיטו ונעלמות יחד שאריות עוגות הגבינה ומאכלי החלב הנפלאים שנותרו במקרר.
אנחנו אוהבים להסתכל בערגה על הסיפור המקראי במגילת רות, המספר על בעז האיש הגואל, על רות האישה המצטרפת באהבה לעם ישראל, ומצטטים בהתלהבות את קריאתה של רות, סבתו הגדולה של המלך דוד: "באשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, א-לוהיך א-לוהי"! (רות, א,טז). בקריאה רומנטית של הסיפור אנו מתבוננים לאחור ושואלים: איך זה שפעם היה כל כך פשוט להצטרף לעם היהודי?! האם כל מה שרות נדרשה לעשות הוא הצהרה פשוטה ובהירה על רצונה להצטרף? האם איש לא עשה לה קורס גיור, מבחנים ברבנות? האם אף אחד לא בדק מה כתוב בתעודותיה במעבר הגבול ממואב ליהודה?
נראה שגם אז היה אתגר להצטרף לעם היהודי
וכאן אסייג כמובן את דבריי. הרי גם בסיפור המקראי היו קשיים. כשערפה ורות, שתי כלותיה של נעמי, ביקשו להצטרף אליה בחזרתה לבית לחם, היא ניסתה ככל יכולתה לדחותן, דבריה הנרגשים של רות הם סופה של שיחה, שמנסה למנוע מהן את המהלך כדי לחסוך מהן את הקושי והצער. בואן של נעמי ורות לבית לחם אינו חף מקשיים, רות המלקטת בין השיבולים זקוקה להגנתו של בועז, כי המלקטות היו בשולי החברה, העניות, הלא שייכות והדחויות. חסדו של בועז המגן עליה, ונחישותה של רות לקבל את חסותו וגאולתו לא היו מובנים מאליהם. ההכרה של נשות העיר בית לחם מגיעה רק בסופה של המגילה. נראה שגם אז היה אתגר להצטרף לעם היהודי.
אנו אוהבים להתרפק גם על סיפור המחלוקת בין הלל ושמאי על הצטרפותו של הנוכרי לעם היהודי, המסופרת במסכת שבת, דף לא: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור". אנו מקבלים השראה מדמותו של הלל המקבל בפתיחת דלת ומגייר בניגוד לשמאי הדוחף והדוחה את הפונה באמת הבניין. לא תמיד נזכור להדגיש את הסיפא של המעשה: הלל אמנם העמיד את התורה על רגל אחת: השנוא עליך אל תעשה לחברך! אבל גם שלח את הנוכרי ללמוד את התורה ופירושיה.
היהדות המשיכה והתפתחה לאורך הדורות.
בימינו, זהותה ודמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נשענת על מורשתנו היהודית וערכינו היהודיים, ומגילת רות ותורתו של הלל הזקן הן חלק ממורשת זו, אבל אין זו כל המורשת היהודית.
למרות שבראשית דרכה של הציונות היו מי שסברו שאפשר וטוב לעשות קפיצת מדרגה מהתנ"ך היישר לתש"ח, יש עושר יהודי עצום שנוצר במשך אלפיים שנות נדודים ויצירה, שאי אפשר, לא נכון ולא כדאי להתעלם מהם. הם חלק מזהותנו.
עלינו מוטלת החובה במהלך כל ימות השנה, להציף את נושא הגיור על סדר היום, לחזור ולומר שלא ייתכן שיהיו כאן בתוכנו שותפים מלאים למדינה היהודית, המוסרים את נפשם בצה"ל, המובילים את המדע, התעשייה והתרבות, ואינם נספרים כיהודים שווי זכויות מכיוון שלא אפשרנו להם להתגייר. זוהי זכות דמוקרטית יהודית ואסור לנו להתעלם ממנה!
אני גאה בראשי ישיבת מעלה גלבוע – הרב דוד ביגמן, הרב יהודה גלעד ובכל השותפים למהלך 'גיור כהלכה' על הנכונות לקפוץ למים ולפעול כדי לתקן עוולות בנות שנים בנושא הגיור. מי שעיניו בראשו לא יכול להתעלם מכך שזו סוגיה כבדת משקל שעשויה להתפוצץ לנו בפנים אם נתעלם ממנה. כל מי שיהדותו חשובה לו צריך להכיר בכך ולעשות כל שביכולתו למנוע את הסבל ועוגמת הנפש של המבקשים להתגייר. ככל שהזירה הציבורית לא תוריד את הנושא לשולי סדר היום למחרת החג, כך יתחזק ההכרח שתימצא דרך רחבה וטובה, מתוך הכלים היהודיים הקיימים בעולם התורה הכתובה והמסורה, למצוא פתרון.
במהרה יבוא גואל, או גואלת.
שרה עברון היא מזכ"לית הקיבוץ הדתי