ב1919 חרך ויכוח נוסף בין השמאל לימין את האויר. היה זה דווקא מנהיג הימין ז'בוטינסקי שגרס שעלינו לעזוב נקודות מרוחקות כמו תל-חי. לעומתו מנהיגי תנועות הפועלים - בן-גוריון, כצנלסון, טבנקין וגולומב – גרסו כי אל לנו לעזוב נקודות אלה. המשפט הידוע "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו" שנישא בפי יוסף טרומפלדור, היה חלק מויכוח עקרוני זה. בסופו של דבר, בזכות עקשנותם של שבעה גברים ושתי נשים הנקודות הללו נותרו כנקודות ישראליות.
וההיסטוריה חוזרת. הוויכוחים על מצעדים של דגלי ישראל ברחבי ישראל, והמחשבה לפיה הם מציתים ומסיתים וגורמי התסיסה, גורמת לדגלי האויב להופיע במקומות המחלוקת. כי בכל מקום בו נפחד להניף את דגל ישראל, יונף דגל האויב. כך בשער שכם. כך ברחובות ירושלים ולוד ועכו והערים המעורבות. כך בהר הבית. כך באוניברסיטאות. כך בכל מקום בעולם.
וכאן ישאל השואל התמים- אז מה? תן להם להניף את הדגל שלהם, כולה חתיכת בד...
והתשובה לזה מגיעה במהירות. היא מגיעה בפיגועי טרור, היא מגיעה בכרזות חמאס ובשריפת דגלי ישראל במקום המקודש ביותר בעולם לפי היהדות. והיא מגיעה בהפסדים ממשיים במלחמות. כי בכל מקום בו נפחד להכניס את חיילנו ייכנסו חייל אויב. ובכל מקום בו נפחד לנצח מלחמות- נפסיד בהם.
נפתלי בנט החליט להיכנס לפוליטיקה הישראלית ב2006. במלחמת לבנון. העובדה שידי החיילים היו קשורות הביאה לאבדות נוראיות, לבלבול ומבוכה בשדה הקרב, וקרעה אותו אז. הוא הפנה את זעמו כלפי מעלה והחליט לעשות את השינוי. בראיון לוואלה עשור לאחר מכן, אמר בנט "היה ניכר שיש בלבול בדרגים הצבאיים והמדיניים, שלא ידעו מה הם רוצים להשיג ומה התכלית שלנו בלבנון. זאת תחושה שונה ממה שהרגשתי בסדיר, שם אתה יודע מה המשימה ומה אתה רוצה להשיג". ועוד אמר: "כל התפיסה לא הייתה הגיונית או מספיק נועזת כדי להצליח במשימה שהוגדרה - הכרעת חיזבאללה. את התחושה הזו שידרתי למעלה."
כיום, עומד בנט בראשה של מכונה זו שנעדר ממנה תכלית. השר לביטחון פנים מתגאה בכך שחיילנו נמנעים מכניסה להר הבית, שעה שהמקום הופך להיות קן צפעים. שר התפוצות רואה הישג בכך שבחודש הרמאדן נרצחו "רק" שישה עשר יהודים ולא מעבר. הממשלה עומדת וקיימת בזכות מפלגה שתומכת בחמאס. ואנחנו מפסידים.
ושלא נתבלבל. זה לא יעצור בירושלים כפי שלא עצר בעזה. זה לא יעמוד דום בגבולות הערים המעורבות. זו מלחמה קיומית לכל יהודי בכל מקום בארץ. ואם לא תהיה לנו מדינה, אז בכל מקום בעולם. אם לא נחזור להניף את הדגל, אם נפחד להיות בריבונות בארצנו, היא לא תהיה ארצנו.
אפשר לנסות לשכתב את ההיסטוריה. לספר סיפורים שמנהיגי יהודים שסייעו לנאצים בעבר הצילו את עם ישראל. להפוך אויב לאוהב. להתאהב בכניעה. גם זה לא יעצור את המכונה הרוצה להשמידנו. אם אנחנו חפצי חיים, הגיע הזמן להרים את הדגל. כי זה לא משחק כבוד, זה משחק החיים.