"אל תשכחו אותנו": שבוע המודעות לשכול האזרחי

אתמול בצהריים התבשרנו על מותה הפתאומי של סוהא מונזר זבאנה, בת 14 מחיפה, שהתמוטטה ומתה במהלך טיול שנתי עם בני כיתתה בגליל המערבי. המחשבה שהורה שלח את הילדה שלו לטיול שממנו היא כבר לא חזרה כואבת ומטלטלת. אבל, לצער כולנו, זה מתחיל ונגמר שם: בכותרת בעיתון.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושא"הצבע חדר לריאות": נקבע מותה של תינוקת כבת שנה שטבעה בדלי צבע

  28/03/22 19:07

25 שנים עברו מאז דסי נפטרה ממחלת הסרטן. דסי, שהשאירה אחריה מילים כל כך יפות ורגש שממלא את החדר. ומאז היא הולכת איתי לכל מקום שאני הולך. דסי נכנסה ללבבות האנשים במאבק שלה למען זכותם של החולים לקבל חוות דעת שניה ויחס הוגן כאנשים והיא מהווה מאז עבורי, מקור השראה בלתי נלאה לתיקון ולעשיה חברתית. למרות כל התמיכה הגדולה והחיבוק שקיבלנו מהקהילה, ביום שקמנו מהשבעה הרגשנו 'אפעס' קצת לבד. הבנתי שצריך הרבה כוח ותמיכה כדי להרכיב חזרה את הפאזל שהתפרק בזמן מחלה של ילד ובעיקר לאחר השבעה. בין ההחלטות הראשונות שקבלתי על עצמי הייתה להקים מיזם שידאג ללוות משפחות שילדיהן נפטרו ממחלות ואסונות טרגיים אחרים –"שכול אזרחי".

ברעיון הקולקטיבי שלנו לשכול האזרחי אין מקום

לפני שיוצרים מערכות תמיכה וימי נופש למשפחות שכולות  אני חושב שיש כאן צורך חברתי בשפה ובהגדרות. החברה מצפה מההורים להמשיך הלאה ולשקוע חזרה בטרדות החיים. אבל הורה שאיבד ילד לא ממשיך את חייו באופן רגיל. אין יום שזה לא רודף אותך.

ברעיון הקולקטיבי שלנו לשכול האזרחי אין מקום. מבחינת החברה הישראלית האבל בשכול האזרחי הוא פרטי ואינטימי והוא שייך רק למשפחה ולחברים של הנפטר. בסוף, כל אחד מאיתנו מכיר לפחות משפחה אחת שחוותה שכול של בן משפחה צעיר ממחלה, תאונה או אסון טרגי- שכול אזרחי. למרבה הכאב, משפחות אלו כיום נשארות לבדן בצערן, ללא מערך תמיכה והכרה מוסדר וללא יום לאומי ממלכתי מחבק ומאחד. את הכאב שבאובדן לא ניתן לרפא, אך אנו מאמינים שביכולתה של החברה להקל מעט על הכאב והבדידות שחוות המשפחות השכולות.

כשיצרנו את שבוע המודעות לשכול האזרחי, היה לנו מסר אחד לומר למשפחות: "אתם לא לבד בסיפור הזה". בשנים האחרונות קיימה העמותה סופי שבוע ייעודיים למטרה זו, והשנה הוחלט לקיים שבוע שלם במטרה להגיע לציבור רחב יותר ובתקווה, גם למקבלי ההחלטות במדינה שיכירו במשפחות שחוו שכול אזרחי. זה לא כדי לקבל נקודות מסכנות או לסחוט תקציבים, אלא כדי שתהיה הכרה ושם למה שמתרחש בתוך הלב. שלא נצטרך להדחיק או להעמיד פנים כאילו הכל בסדר. זה חשוב עבור המשפחות וזה גם חשוב על מנת לתת את המקום הראוי והכבוד לנפטרים. כל ילד וילדה שנפטרים הם נקודות אור שכבו, עולמות שנגדעו באבם. חשוב לי שיהיה להם מקום ושיזכרו אותם.

הרבה אנחנו לומדים מהיחס המופלא ומעורר ההשראה בעולם השכול הלאומי. יום הזיכרון, התמיכה לאורך עשרות שנים, מיזמי הנצחה ועוד ועוד. אנחנו מבקשים להרחיב את מעגל התמיכה הנפלא הזה עוד מעט.

צילום: Tomer Neuberg/FLASH90

נושא ההכרה בשכול האזרחי הוא חלק מתהליך הבשלות של החברה (הישראלית ובכלל). ממקום הישרדותי של עם החי על חרבו ודואג בעיקר לחללי המלחמה לעם מיושב יותר שמסוגל להפנות קשב גם למצוקה אזרחית. (בעזרת ה׳ שלא נצטרך לחזור לעולם לימים של פיגועים ומלחמות שיזכירו לנו איפה היינו)

אנחנו רוצים לשנות את השפה בייחס לשכול האזרחי. לאפשר למשפחות שכולות לצאת  מהסגר למרחב, להכיר במצוקה של עצמם ולאפשר להם לטפל בעצמם ולשקם את חייהן. שאנשי מקצוע וסגל רפואי ידע כיצד ללוות שכול. שבתוך הקהילות המקומיות יהיו מנגנוני תמיכה. להשפיע על חקיקה רגישה. שאנשים שנפטרו על רקע אזרחי יזכו להכרה ולהנצחה הראויה להם.

כדי לחולל שינוי חברתי דרושות הרבה שנים, הרבה שותפים והרבה תהליכים. ככל שיותר אנשים פרטיים, אנשי מקצוע וארגונים יעסקו בכך כך ייטב. ריבוי הקולות מעיד שבאמת קורה כאן משהו. גם מצד הביקוש וגם מצד ההיצע. 

ברגע שהמדינה תקבל החלטה שראוי לציין את אבלנו- שכן בממוצע בכל שנה נוספות -אלפי משפחות חדשות למעגל השכול האזרחי- גם החברה הישראלית תשתנה ביחס כלפינו. הורים יוכלו לצאת מהעבודה לציין את יום האזכרה של ילדיהם. מוסדות המדינה יתנהגו ברגישות ויקלו על המשפחות בשכול האזרחי והכי חשוב- הדבר ייצר מעגל תמיכה בלתי פוסק בין משפחה אחת לרעותה. שזה, בעיניי, הדבר הכי חשוב שיש.

פיני הא אביה של דסי רבינוביץ', מייסד עמותת יקיר לי. בימים אלו מצוין שבוע המודעות לשכול האזרחי ברחבי הארץ.