לשבת הקרובה יכנסו לא מעט נערים ונערות אשר קיבלו תשובה שלילית מבית הספר אליו רצו להתקבל. כהורים וכאנשי חינוך עלינו להבהיר תחילה לילדינו, שאישיותם ועצמיותם עומדת איתנה ללא כל קשר למוסד בו הם לומדים. אחריותם על חייהם איננה תלויה בקבלה לבית ספר זה או אחר.
-
עוד באותו נושאהבן שלי לא התקבל לישיבה התיכונית – מה לעשות?
24/03/22 15:12
עלינו לחזק בקרבם את ההבנה שבכל מוסד חדש אליו ילכו, תמיד אחרי כמה ימים, הם ימצאו חברים חדשים. תחושת המחנק הקיימת ברגע זה מול שאר החברים שכן התקבלו, תתחלף במהרה בתחושה נפלאה של מי שזכו להכיר חברים חדשים.
תגובה שכזו אל מול הילד השבור, אינה פוטרת אותנו ההורים מהבטה על מציאות זו ועל היכולת שלנו לתקן אותה, למנוע מפחי נפש ותחושות דחייה שאינן בריאות.
לכתחילה, מומלץ עבור ההורים לחפש דווקא את מוסד הלימודים האזורי, שחייב לקבל את הילדים ללא מיונים. מוסדות אלה מצליחים לחנך היטב ליראת שמיים ולהישגים לימודיים מצויינים, דווקא בגלל היותם מכילים ופתוחים.
מוסדות תיכוניים גדולים ולא מסננים יעילים יותר כלכלית, בעלי תפוקה חינוכית רחבה יותר וזה גם יעלה לנו ההורים פחות בחודש. במוסד גדול הילד זוכה למגוון רחב יותר של תגבורי לימוד תורה ומחשבה, תוכניות לימודיות לכל הרמות, תשתיות טובות יותר וגם צוות הוראה איכותי יותר שמרוכז רק בילדים שבמוסד זה. דווקא במוסד גדול קשה יותר "ללכת לאיבוד" משום שמול הילד עומדות אפשרויות חינוכיות רבות יותר.
שמואל שטח צילום: באדיבות המצולם
ומעל לכל: הילד זוכה להכיר ולהתמודד, בתוך מסגרת חינוכית, עם דעות שונות העוזרות לו בגיבוש דרכו לשמירת מצוות. חינוך אינטגרטיבי שבו התלמיד נחשף לתלמידים השונים ממנו, מחזק את זהותו של הילד ונותן לו כלים להתמודדות עתידית עם מציאויות החיים.
אם ביקשנו להירשם למוסד על אזורי ממיין ולא התקבלנו, אין לנו להצטער, אלא להודות על כך שנצטרף למוסד איכותי ומכיל.
אנחנו ההורים יכולים וצריכים לדרוש מהרשות המקומית וממשרד החינוך, שלא לאפשר פתיחה של מוסדות קטנים וממיינים. כמו כן, עלינו לוודא את קיומם של מספר צעדים אופרטיביים כמו:
וידוא קיומם של מנגנוני רישום אינטרנטיים ואוטומטים, המופעלים על ידי הרשויות המקומיות ומחוזות, בכל הארץ. רישות המדינה על פי אשכולות רישום, אך ללא ביטול האחריות המקומית על פי החוק. תיקון חוזי מסלולים יחודיים המאפשרים סינון עקיף. הסדרת סוגיית הפנימיות שנמצאת כעת מתחת לרדאר ועוד.
יש עוד הרבה דברים שמשרד החינוך והרשויות יכולים לעשות, אך חובה לומר את האמת: בסופו של דבר, הבעיה האמיתית היא בתרבות החברתית שקיימת אצלנו ההורים. לפני מספר שנים הייתי עד למקום בו הקימו תיכון דתי מדהים, אשר תוכנן בהשקעה עירונית אדירה וללא סינונים ומיונים. זה היה הקונספט – מקום שפתוח לכולם. בית הספר היה חדשני, מלא בכל טוב ובעל צוות פדגוגי-תורני מעולה. ואולם, ההורים באותה עיר רצו להרגיש "יותר". הם לא רצו לשלוח את הילד למקום בו כולם מתקבלים. הם רצו "מותג". משהו שלא כל אחד יכול להשיג, גם כשאין לזה שום הצדקה אמיתית. ואכן בית הספר, למרות הצלחתו החינוכית לא הצליח להתרומם מבחינה מספרית ולבסוף נסגר.
התשובות השליליות שילדינו קיבלו אמש יוצרת ביקורת רבה על משרד החינוך, אלא שבסוף מדובר בסוגיה שאינה אלא שיקוף של בעיה חברתית בסיסית. אנחנו יכולים עד מחר לדבר על נזקי תרבות הצריכה והפרסום של התרבות המערבית, מבלי לשים לב שגם אנו נכנסנו למירוץ אחר מוצרי "בוטיק" ורצון ליחודיות. אז נכון שמדובר בחינוך ולא במכונית זוהרת, אך למעשה זה אותו הדבר.
שמואל שטח הוא מנכ״ל תנועת נאמני תורה ועבודה.