שלוש וחצי בבוקר. נמל התעופה בוורשה. תור ארוך לחברת התעופה הפולנית לוט. כולם דוברי רוסית. אימהות עם ילדים על הידיים מנסות גם להחזיק את הילדים העייפים שלא יפלו וגם לדחוף תיק או מזוודה שנארזה בחופזה. אין להם עגלות – הם ברחו משם ללא העגלות. זקנים וזקנות.
משפחה בת חמש נפשות לפנינו. סבא וסבתא מבוגרים, שתי נשים ושלושה ילדים. אין גברים צעירים – לגברים אסור לצאת מאוקראינה. בין כולם שני תיקים בינוניים. זה מה שיש להם. אבל כבדים מאד. אימא צעירה מרגיעה את הילד שלה שלא יבכה, על אף שנראה שאוזלים כוחותיה. הלכתי להביא לה עגלה של מזוודות כדי שתניח את הילד הכבד עליו. הוא לא מוכן, וכך הוא נשאר בזרועותיה במשך שעה וחצי של עמידה בתור. ניסיתי להקל מעליה ולהחזיק את הילד. הוא לא מוכן.
סוף סוף פתחו את הצ'ק אין. זז לאט מאד מאד. הדיילים חייבים לבדוק שלכל אחד יש את הניירת המתאימה לפי חוקי מדינת ישראל לכניסה לארץ. המשפחה לפנינו מגיעה לדלפק. הילדים שלה רשומים בדרכון האוקראיני שלה. כך נהוג שם. אין להם דרכון נפרד. אתמול חברת התעופה קיבלה הנחייה שכל נוסע חייב דרכון נפרד, כל ילד וכל תינוק ולכן הם לא יכולים להעלות לטיסה.
עכשיו חמש בבוקר. הן מתרוצצות כמו עכברים שנתפסו ברשת. בבקשה בבקשה תנו לנו לעלות לטיסה. לאן נלך עם שלושה ילדים ושני זקנים בשעה כזאת? למי נרים טלפון? מי יכול לעזור? אשתי ואני חושבים את מי אפשר להפעיל בשעה כזאת? בדקתי את הניירת. הן קיבלו ויזה ממדינת ישראל כדין. אך ההוראה השתנתה והדייל בשלו. הוא קיבל הוראה ואין הוא יכול להפר אותה. הנשים בוכות, מתקשרות, רועדות בכל גופן. הארץ המובטחת היתה כל כך קרובה. אחרי בריחה קשה מאוקראינה, ימים של פליטות בפולין ועל סף העלייה למטוס – הגבול נסגר.
רק לפני שלושה שבועות הם חיו חיים נורמליים לגמרי
ליבי נשבר בקרבי. לא היה לאל ידי להושיע. התקשרתי לחבר שהוא בכיר בתפקיד ממשלתי בארץ – אך היה כבר מאוחר מדי. אם לא היינו רצים ועוזבים את המקום, היינו מפספסים את המטוס בעצמנו. ברגע האחרון, לקחתי ממנה את מספר הטלפון, אולי נספיק לעשות משהו בזמן הבידוק הביטחוני וביקורת הגבולות, אבל בחמש בבוקר לא היה עם מי לדבר.
הם לבושים יפה. רק לפני שלושה שבועות הם חיו חיים נורמליים לגמרי. הם לא היו עניים. עכשיו הם אביונים. בבת אחת, הם איבדו את כל הנורמליות של חייהם. הם נתונים לחסד של אחרים. אין להם כבר עצמאות על החיים שלהם. הם עברו לחיים של הישרדות. למצוא קורת גג, למצוא את הארוחה הבאה, את הבית הבא, את העבודה הבאה, את הדבר הבא.
כל אחד נאחז בקרוב משפחה שכבר התיישב במקום כלשהוא בעולם. לזה אח בברלין ולזאת בת בווינה, ולאלו דוד בישראל. לשם מועדות פניהם. לאיזה קשר משפחתי קטן, כדי לנסות לאתחל את החיים מחדש בעזרת אותו קרוב או חבר.
בעזרת כספים שקיבלתי קניתי להם מחשב
במרכז הפליטים ששם התנדבנו במשך שבוע (ישיבת חכמי לובלין) ראינו את ההתייחסויות השונות של הפליטים למצבם.
יש כאלו שיורדים לארוחות ונבלעים חזרה בחדרים למשך שאר היום. יש כאלו שמתהלכים עם פרצוף עגמומי ועצוב. יש כאלו שהחליטו שהם יראו את הטוב בכל דבר. כרגע אין להם עבודה, אז הם התנדבו בעצמם במרכז החסד שנפתח שם שמחלק ציוד, מוצרי מזון ותרופות לכלל הפליטים שנמצאים בעיר.
פליט אחד ביקש ממני לעזור לו להשיג מחשב. הילדים שלו חייבים להמשיך ללמוד ויש תכנית אינטרנטית שהם יכולים ללמוד בה. אך הם עזבו את הבית בלי לקחת מחשבים. בעזרת כספים שקיבלתי מארגון "אחים חרקוב" קניתי להם מחשב. כל כך הערכתי את היוזמה והרצון של ההורים להמשיך לקדם את הילדים שלהם ולמצוא להם סוג של מסגרת בחיים שלהם לאחר שנפרצו כל המסגרות.
הם אסירי תודה על כל דבר שהם מקבלים
עד עכשיו כשחשבתי על פליטים, דמיינתי אנשים מסכנים, בלויי סחבות, עם פנים עצובות, וזה השוק הגדול שחטפתי! מדובר על אנשים כמוני וכמוך, משכילים, יפים, לבושים טוב, נורמטיביים לחלוטין, שביום בהיר אחד התהפכו עליהם החיים, הם נותרו חסרי כל, ברחו עם הבגדים שלגופם, ומה שהיה להם מול העיניים.
בהרבה מקרים הם שכחו את כל המסמכים, ועכשיו הם צריכים להסדיר הכול מחדש, ולהתגבר על הבירוקרטיה. ולמרות כל הקשיים הם נשארו בני אדם. כל העזרה שהם מקבלים: אוכל בחינם, בגדים, כלי מיטה, וכל שאר התרומות, עזרה במסמכים וכו' – שום דבר מבחינתם לא מובן מאליו, הם אסירי תודה על כל דבר שהם מקבלים, אפילו על חיבוק ותשומת לב. למרות שאין להם כלום, הם לא דורשים כלום, וקשה להם מאוד לבקש בקשות, וזה החלק הקשה שבעניין. הם בדיוק כמונו! וזה גורם לי לחשוב שזה בעצם יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.
עצוב לראות מיליוני פליטים חסרי כל. אין לי מושג מה יקרה איתם, איך אפשר לשקם כל כך הרבה משפחות?
ויחד עם זאת מרגש מאוד לראות מתנדבים מכל העולם שעזבו הכול, ובאו לעזור לפליטים בכל מה שרק אפשר. וזה מה שמקשר בין כולנו, יהודים ולא יהודים, פולנים, הודים, אנגלים, אמריקאים.... כולם בני אדם ומצוקת הפליטים נוגעת בכולנו, וכל אחד עוזר בדרכו שלו.
ונותר רק לקוות שהטוב שבעולם יגבר על הרוע.
הרב רפי אוסטרוף הוא שליח הארגון העולמי של בתי הכנסת והקהילות היהודיות וה"אחים חרקוב", ללובלין, פולין.