מספרים על הרב שלמה זלמן אוירבך שנזף פעם באחד מרבני ישיבת קול תורה, אחרי ששמע אותו אומר לתלמידיו שכוונת מאמר חז"ל "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" היא שאין שום הבדל בין מצווה חמורה למצווה קלה. "מי שלא יודע שיש הבדל בין רמת החומרה של מצוות שונות" אמר הרב אוירבך, "לעולם לא יוכל להיות תלמיד חכם". שהרי החיים מזמנים שפע של קונפליקטים בין כללים ודינים הלכתיים, ומי שלא יודע להבחין בין רמות שונות של חומרה וחשיבות, פשוט לא ידע כיצד לנהוג.
-
עוד באותו נושאהרב אילעאי עופרן: יש בעיה עם התמונה של ראש הממשלה עם טלית ותפילין
27/08/21 10:55
ואכן, לא צריך להיות תלמיד חכם גדול כדי לדעת שדאורייתא חמור מדרבנן, שכרת חמור מלאו, ושפיקוח נפש דוחה שבת. כל בר בי רב לחד יומא יודע שעשה דוחה לא תעשה, תדיר קודם לשאינו תדיר, כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה ובמקום חולי לא גזרו חכמים. מצד אחד "כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב" ומצד שני "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי". תעדוף הערכים וההבחנה בין עיקר לטפל הם עיקר השיח ההלכתי, והשאלה מה נדחה מפני מה היא לב הדיון.
יותר מדי יהודים השתכנעו ששיקולים הקשורים למאבק בעוולות הם לא באמת חלק מהשפה ההלכתית, בעוד הבלחות של שנאת זרים או סתם שוביניזם הם לגמרי חלק מליבת ההלכה האותנטית
לא צריך להיות פוסק "אמיץ" כדי להתיר נטיעות בנגב בשנת שמיטה. החשבון ההלכתי פשוט כל כך שלא צריך בשבילו שיעור קומה מיוחד. התורה רואה חשיבות בשני הערכים הללו, והשאלה מה גובר על מה היא דיון פנים הלכתי פשוט שיש לו פנים לכאן ולכאן.
הטרגדיה של התורה בימינו, היא בכך שמי שמאמין שניתן להקל באיסורי שבת ושמיטה כדי לחזק את אחיזתנו בארץ נתפס כ"דתי", "מקפיד" ומשום מה גם "שמרן". ואילו מי שמוכן לסמוך על שיטות הלכתיות מקלות כדי לקבל גרים או להתיר עגונות וממזרים, נתפס כ"מקל", "לייט" או סתם "רפורמי". את שני הדברים קל מאד לנסח בשפה הלכתית אבל משום מה רק מול דמעת העשוקים דורשים תמיד "כתפיים רחבות", "גדולי הדור" ו"הסכמה של רוב הפוסקים". בשביל יישוב הארץ מסתפקים בדרך כלל ברבנים מדרג ב' ו-ג'.
הרב אילעאי עופרן, צילום: מושיק שאמע
משום מה יותר מדי יהודים השתכנעו ששיקולים הקשורים לאהבת הבריות או למאבק בעוולות הם לא באמת חלק מהשפה ההלכתית, בעוד הבלחות של שנאת זרים או סתם שוביניזם הם לגמרי חלק מליבת ההלכה האותנטית. האמת היא שבמסורת היהודית יש משניהם והשאלה איזה ערך גובר על מה היא ויכוח פנים הלכתי סוער. לצערי, יחסי הציבור של צד אחד טובים בהרבה מיחסי הציבור של השני - מי שמבקשים לקבל גרים או לסייע לממזרים סופגים עלבונות בנוגע לרמת ה"דתיות" שלהם או בנאמנותם להלכה. אך גם מי שנאבקים בעוז באלו שמציגים עמדות הלכתיות גזעניות ומיזוגוניות מעולם לא פקפקו ב"דוסיות" של אותם אנשים.
כל עוד תורה שמזוהה עם העוול תיחשב תורה יותר אותנטית ויותר מקפידה בעוד מאבק בעוולות אנושיות יתפרש כ"חפיפניקיות" ימשיכו צעירנו להתרחק ממנה ולהתנכר אליה. בהרבה מובנים - אפשר להבין אותם.