פרוייקט הסקי הדתי

הנס שלי בעופרת יצוקה: חתמתי ויתור, הקפדתי על ציצית וכדור שרק לי ליד האוזן

13 שנים אחורה, סוף שנת 2008. ימים לא פשוטים עוברים עלי ואני מוצא את עצמי חוזר לפלוגה ממנה השתחררתי ארבעה חודשים קודם לכן. כך, בתוך מציאות בלתי אפשרית התחלתי את ימי החנוכה ועופרת יצוקה. משם, זה רק הלך והשתפר

אלעד הומינר, חדשות כיפה 01/12/21 21:07 כז בכסלו התשפב

חיילי גולני על "אכזריות", רגע לפני הכניסה הקרקעית, צילום: Nati Shohat/Flash90
חיילי גולני על "אכזריות", רגע לפני הכניסה הקרקעית, צילום: Nati Shohat/Flash90

חודש לפני ימי החנוכה של שנת ה'תשס"ט, סוף 2008, חתמתי ויתור וחזרתי לשירות פעיל בגדוד 51 של חטיבת גולני. שנה ומשהו קודם לכן, בבוקר הראשון בישיבת ההסדר, כבר אז, הלב הרגיש שלא בחרתי נכון. למדתי ברצינות רבה במשך למעלה משנה עד השעות הקטנות של הלילה, אבל משהו שם היה חסר. 

אחרי השחרור עם מחלקת בייניש, חזרתי ללמוד בישיבה. הלב לא נתן לי מנוח והלימוד כבר לא היה שם. ארבעה חודשים הספיקו לי כדי להבין שאין לי אלא לחזור לצבא. בצער גדול. נסעתי למשרדי איגוד ישיבות ההסדר בירושלים עיר הקודש, ושם, ביד רועדת, חתמתי על הטופס שממנו אין דרך חזרה. כך זה הרגיש לי. 

כמה ימים לאחר מכן, בשעת ערב מאוחרת בצומת מחניים, הצטרפתי לאחד מהאוטובוסים של הפלוגה אליה הייתי שייך מספר חודשים קודם לכן. "מה אתה דפוק?", "אני הייתי ממשיך בישיבה בלי ללמוד" - אלה התגובות שקיבלתי מהחברים החדשים-ישנים שהיו באמצע אימון באחד מהבסיסים בצפון. 

שלושת השבועות הראשונים בחלקו השני של השירות הצבאי שלי היו הימים הקשים בחיי. את צה"ל ואת מקצועות הלחימה מעולם לא אהבתי, בטח לא באותם ימים. היו אלה שלושה שבועות עם הרבה דמעות במכולה שהוסבה לבית כנסת. השבועות הקשים חלפו. התחלתי להקפיד על לימוד תורה וציצית בכל יום ויום, מאז ועד היום. זה משהו שהיה חסר לי בימים שלי דווקא כבייניש.

בדרך לסג'עיה נפלו ארבעה פצמ"רים של 120 מ"מ על לוחמי המחלקה

ואז הוא הגיע, מבצע "עופרת יצוקה". הגדוד ירד דרומה לעזה ואני, נשארתי לבושתי לשמור על ציוד בבסיס בצפון, כל פלוגה היתה צריכה להשאיר חייל. אחרי שיחה עם המ"מ אסף, הוחלט שאני אסתום את החור הזה. החלטה הגיונית. 

ביום הראשון לכניסה הקרקעית, בדרך לסג'עיה נפלו ארבעה פצמ"רים של 120 מ"מ על לוחמי המחלקה, חלקם נפצעו, גם דביר בר חי שהוגדר כפצוע הקשה ביותר של המבצע. מספר ימים לאחר מכן נסעתי גם אני לכיוון הרצועה, והצטרפתי לחברים מהמחלקה. כעבור מספר ימים נוספים מצאתי את עצמי יושב בתוך בית של עזתים, מחכה כמו כל לוחמי צה"ל ברצועה לפקודה חדשה. לכניסה עמוקה יותר לתוככי עזה כדי להחזיר את גלעד שליט. 

ישבנו באותו בית שבועיים ימים. בלילות הקרים עשינו שימוש בשמיכות שהיו בבית העזתי, שמרנו עליהן כמובן. כשניתן היה, האזנו לדיווחים מישראל בעזרת רדיו כלשהו שהיה שם באחד החדרים. בבקרים שמרנו על שיגרת אימונים.

באחד מאותם בקרים, כהרגלנו בקודש, יצאנו לפתח הבית בעל שתי הקומות וביצענו "יבשים", ניקינו נשקים, וניסינו ליהנות ככל האפשר מהדקות שמותר היה לנו לשהות מחוץ לבית. הצלפים של מחבלי ארגוני הטרור הסתכלו עלינו כל העת. את זה ידענו. לכן, עשינו ככל האפשר שלא לצאת, ואם יצאנו זה היה במיגון מלא.

באותו בוקר זה קרה. אני לא זוכר יותר מדי מהשהות המשעממת בתוך רצועת עזה, אבל את השריקה של הכדור שירה אחד המחבלים אני זוכר היטב. הכדור שרק ליד אוזני ומיד נכנסו כולנו בחזרה פנימה אל הבית המסריח. 

אולי אני מדחיק, אבל מה שבטוח זה שאני לא מעריך מספיק את אותן שניות שיכלו לשנות לי את המציאות לחלוטין. גם את העיכוב בכניסה לרצועה אני לא מעריך מספיק. זו היתה השגחה, בזה אני בטוח. זה נס חנוכה הפרטי שלי. 

 

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר