"יש שתי גרסאות של הציונות, וזאת התל אביבית- שלא יבלבלו אתכם- היא המקורית. תל אביב היא לא הבטחה לברוח מכאן. זאת הבטחה להיות כאן ולהתעקש למרות הכל על החלום הזה, של יהודים נורמלים. יהודים נורמלים!" את הציטוט הבא כתב לא אחר מד"ר גדי טאוב, אחד הקולות הבולטים ביותר בקרב חוגי הימין בשנים האחרונות.
גדי טאוב, כחלק משורת אינטלקטואלים ופובליציסטים אשר עברו מהפך משמאל לימין, בהם עירית לינור, שי גולדן, אמנון לורד ועוד. מרכיבים חוג בימין שרק צובר תאוצה. כנגד הכוחות העולים בקרב הימין, ניצבת קבוצה נוספת, ימין דתי-לאומי, אותה קבוצה שנרדפה שנים בטענה למשיחיות וקיצוניות, היוותה שנים את אחד הסמנים הימניים במדינה.
"פילוג עצום שיקח שנים לרפאו"
אמנם קבוצה זו ראתה עצמה המשך ישיר לתנועת הציונות החלוצית, אנשי העלייה השנייה והשלישית. דבר שבמשך שנים אפיין אותה בתחושת נחיתות מול השמאל הישראלי - ציוני, מקים המדינה. זכורה לי במיוחד שיחה ששמעתי מהעיתונאי ויו"ר מועצת יש"ע לשעבר, ישראל הראל, בה סיפר לנו בעיניים בורקות כי צאצאיו של יצחק טבנקין גרים היום בהתנחלות. כשזיהה אצל היושבים בחדר אדישות, אכזבה גדולה אחזה בו. "אתה לא יודעים מי זה טבנקין?!". כאילו מבקש שצאצאיו של טבנקין שגרים בהתנחלות, יתנו גושפנקא להצלחת מפעל "ההתנחלויות" כהמשך ישיר למפעל הציוני. אותו חיפוש הכרה הוא לב המחלוקת כיום.
כשנדמה היה שהימין הישראלי משלב ידיים וצועד קדימה, מקים ארגונים חוץ פרלמנטרים, תקשורת ומוסדות אינטלקטואלים כמו ערוץ 20, סלע מאיר, אתר מידה ופורום קהלת- מה שאמור לחזק אותו עוד יותר בקלפי, בדיוק אז החלה להתגלע מחלוקת עמוקה מאוד בין שני זרמי האינטלקטואל הימני.
מצד אחד, פורשי השמאל לשעבר והימין המזוהה עם הליכוד, כמו רן ברץ, אראל סגל, ינון מגל ועוד.
מן העבר השני ניצב הפלג הדתי לאומי שמחזיק בדעות ימין ממלכתי כמו ישראל הראל, חגי סגל, משה קופל ועוד (יש לציין כי זהו אינו הזרם היחידי בציבור הדתי לאומי, ישנם מובילי דעה רבים התומכים באופוזיציה גם בצורה אגרסיבית וחד משמעית). הפלג הראשון יטען לרפיסות וניסיון לקבל תמיכה והכרה ממשיכי תנועת העבודה- בעוד הקבוצה השנייה תראה בזה "ממלכתיות". ומה שאצל הקבוצה השניה ייתפס כ"ביביזם" והקצנה- יחשב עמידה על העקרונות אצל הקבוצה הראשונה.
לצופה מן הצד, תהיה קשה החלוקה בין שתי הקבוצות. על פניו שני הפלגים מחזיקים בדעות ימין מדיני, ביטחוני, כלכלי, הכרה בזהות היהודית של המדינה ובעלי דעות שמרניות ברובם. אך נקודת המוצא של "הממלכתיות" או "חיפוש ההכרה אצל האחוסל"ים", כל אחד מנקודת מבטו, היא לב המחלוקת, לדעתי, שקורעת את הימין, פילוג עצום שיקח שנים לרפאו.
-
עוד באותו נושאהשיטה מכוונת לבינוניות: עמית סגל על הוועדה לבחירת שופטים
19/11/21 09:13
נקודת השבר בימין הגיעה לנקודת רתיחה נוספת סביב סוגיית מינוי השופטים. קדמו לה היחס לממשלה החדשה באופן כללי, חוסר ההשתתפות של הציבור הדתי לאומי בהפגנות התמיכה בביבי ודוגמות נוספות. כשגדי טאוב, רן ברץ וגלי ישראל היכו בחמת זעם את שקד וסער על הוויתור המסתמן לצד האקטיביסטי.
הצד הדת-לאומי, שכזכור נתפס כקיצוני יותר במשך השנים, לרוב רק בשל הכיפה שלראשו, הגיב בצורה
מאופקת הרבה יותר. אלה האשימו בכניעה להגמוניה ואלה האשימו ברידוד השיח וחוסר ממלכתיות. שר הביטחון, החוץ, התחבורה והבריאות- מביטים מהצד ויצחקו כל הדרך אל הקלפי.