אל תקראו את הטור, הוא לא מעניין

בכל יום מתרחשים אירועים רבים של זריקת אבנים על יהודים. לרוב זה נגמר ללא נפגעים בגוף, נפגעים בנפש יש תמיד, וזה קורה כל כך הרבה, שזה לא מעניין. לא את התקשורת, לא את המשטרה, לא את השב"כ ולא את הממשלה

עמיחי גורפינקל 26/11/21 08:55 כב בכסלו התשפב

אל תקראו את הטור, הוא לא מעניין
צילום: Issam Rimawi/FLASH90

ברצוני לספר לכם כמה דברים לא מעניינים (סליחה מראש):

לפני שבועיים אשתי נסעה בבוקר לעבודה, מאחורה בננו התינוק (15 חודשים, אם שאלתם), שמחה ורגועה. בדרך נערים ערבים פיצצו לה את האוטו בסלע מטווח אפס. לא משנה מי ואיפה בדיוק, זה לא מעניין. יצאו בשלום, ב"ה- גם אשתי, גם התינוק וגם הנערים הערבים.

חמישה ימים אחר כך היא נסעה שוב בבוקר לעבודה, מאחורה בננו התינוק, לחוצה ומפוחדת. בדרך, באותו המקום בדיוק, נערים ערבים פיצצו לה שוב את האוטו בסלע מטווח אפס. החלון התנפץ.
גם זה לא מעניין, כי בנס כולם יצאו בשלום- גם אשתי, גם התינוק וגם הנערים הערבים.
אם כבר פעם שניה, נגלה לכם שמדובר בכביש ראשי שעובר סמוך לכפר לובן א-שרקייה, מתחת לעלי. נגלה לכם גם שהזורקים הם נערים ערבים שהולכים כל בוקר לבית הספר ו"על הדרך" זורקים וממשיכים. את הדרך בנה המנהל האזרחי, וגופי הביטחון מאפשרים לנערים לעבור שם ולפגוע בעוברים ושבים באין מפריע.

היום אישה בהריון מתקדם מאוד (שבוע 40) נסעה בבוקר לעבודה. בדרך פיצצו לה את השמשה הקדמית ב-2 סלעים. מהאימה התחילו לה צירים והיא הגיעה למיון. זה אמנם לא מעניין, אבל רק נזכיר שזה קרה כמה עשרות מטרים מהמקום שבו זה קרה לאשתי.

בכל יום מתרחשים אירועים רבים של זריקת אבנים על יהודים. לרוב זה נגמר ללא נפגעים בגוף (נפגעים בנפש יש תמיד), וזה קורה כל כך הרבה, שזה לא מעניין. לא את התקשורת, לא את המשטרה, לא את השב"כ ולא את הממשלה (ש"אלימות המתנחלים" דווקא מעניינת אותה מאוד). לא רק שזה לא מעניין, זה עניין שבשגרה. כל כך בשגרה, שהתרגלנו. אנחנו, אלה שחוטפים באופן קבוע- התרגלנו. מדי פעם חולים והולכים לרופא, מדי פעם חוטפים אבן והולכים לתקן את הנזק (בהנחה שנגרם נזק "רק" לרכוש).

בגלל שהתרגלנו, בפעם הראשונה שאשתי חטפה לא חשבנו לעשות עם זה משהו. היא אמנם לא רגילה, היא מפתח תקוה, אבל כולנו הסברנו לה יפה שככה זה, ושזה לא יעניין אף אחד. בפעם השנייה כבר הבנו שכנראה ה' מעורר אותנו: יצאנו למאבק יחד עם תושבי האזור.

התחלנו מפניה לגופי תקשורת ימניים, ובמקביל התחלנו לאבטח בעצמנו את הציר המסוכן. כמובן שהגעתנו לשטח הביאה גם את אנשי הכפר "החביבים" ואת כוחות הצבא- שלפני כן כמעט ולא נכחו במקום. כשראיינו אותנו בערוץ 20 הסבירו לנו: "רק אנחנו ניתן לכם במה כזאת, זריקות אבנים זה לא מעניין". המשכנו במאבק. הפגנה רודפת הפגנה, כתבה רודפת כתבה, פוסט רודף פוסט, וראה זה פלא- פתאום אנחנו קצת מעניינים. פתאום בכירי הצבא מעוניינים להיפגש איתנו, וגופי תקשורת גדולים מוצאים לנכון לספר על המאבק הצודק-מאין-כמותו שלנו.

אולי כל כך התרגלנו להיפגע, שגם לכולם זה נראה הגיוני, ולא מרגישים צורך לעשות משהו.
אולי אם לא נסכים יותר להתרגל, זה כבר לא יראה כל כך הגיוני- ואנחנו לא מסכימים יותר.

סליחה על הטור הלא מעניין, הזהרתי מראש.
צאו גם אתם מהאדישות, ולא נצטרך לכתוב לכם על דברים "מעניינים" כמו אישה פצועה או תינוק הרוג.

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר