"החיים והמתים נישאים על רגל אחת": קצין חינוך ראשי חושף את ההתמודדות עם הפציעה הקשה

קצין חינוך ראשי, תת-אלוף אופיר לויוס, בטור מיוחד לכבוד יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה | על הרגע בו איבד את הרגל ואת אחד מלוחמיו, ועל חודשי ההחלמה הקשים עד החזרה לשגרה

תא"ל אופיר לויוס 21/11/21 14:25 יז בכסלו התשפב

אופיר לויוס עם בנו בבית החולים אחרי הפציעה, צילום: באדיבות המצולם
אופיר לויוס עם בנו בבית החולים אחרי הפציעה, צילום: באדיבות המצולם

יניקה.

כאילו האוויר התרוקן מהריאות ומהג'יפ. הג'יפ נקרע לגזרים, גדעון מימיני נהרג במקום. יריות מעבר לחממה שהוטלנו לעברה. מביט למטה – הדם שלי? אולי של גדעון? משהו שם ברגל נראה מוזר.

פורק מהדלת שהושלכה החוצה מעוצמת הפיצוץ ופתאום מבין שאני גורר את הנעל עם מה שנותר מהרגל השסועה. מנסה להתקדם, להסתער ונופל.

חוסם עורקים רוסי ועוד אחד ואני ממוקד בלפקוד ולשרוד. האלונקה מתרוממת, בדרך מספיק לאחוז בעמי ולעדכן על גדעון. מסוק, כל הזמן בהכרה, ממוקד, מסרב למורפיום.

מנסה להרגיע את כולם סביבי וגם את עצמי. נוחתים בסורוקה. מסכה על הפנים. מורדם ונרדם, אולי לעד. מתעורר מניתוח ראשון, מלי לידי, אוחזת לי את היד. מחייך אליה.

חלפו שלושה ימים ועוד ניתוח. שניים מחברת קדישא מגיעים על מנת שאחתום על הקבורה של הרגל. שאלתי אם צריך להספיד? נבהלו. חייכתי והרגעתי. גם את עצמי.

מקריאים לי ספר של חיים סבתו. נים לא נים. נרדם ולא מרוכז. הפרק הראשון חוזר על עצמו פעם אחרי פעם. מפקדים וחברים מבקרים. ביום הרביעי או החמישי זה הולך ומצטמצם. רוב החברים חוזרים לענייניהם ובצדק. כך טבעם של החיים וטוב שהחיים יימשכו. יש שלא ימושו מאתנו עוד זמן רב. בלילה הכאב גובר.

יש רק אחת שנמצאת שם כל העת. מלי רעייתי, מכורתי, מרגע זה היא לא תעזוב אותי עד לשחרור בחלוף שלושה חודשים וגם לעד.

לאחר שבוע עובר לשיקום בתל השומר. עובדים קשה. פיזיותרפיה והידרותרפיה כל הזמן ובכל רגע פנוי. בתחילה על כיסא גלגלים ולאחר מכן על קביים, הרגליים החדשות – זמניות, שלי.

תותבת ראשונה. מסורבל וחסר ביטחון. מתחיל בצעד ראשון ועוצר אחרי מרחק קצר. למחרת עוד צעד ועוד צעד. נופל וקם. לא מעז להחזיק את נבו הבן הראשון שלנו, זה יקרה רק עוד חודשיים.

תא"ל אופיר לויוס,

תא"ל אופיר לויוס, צילום: דובר צה"ל

הסיפור רק מתחיל. עכשיו יתרת החיים לפנינו. בלי ברך ועם תותבת כחלופה למה שהיה שם קודם. ואולי גם עם פצעים נוספים. החיים והמתים נישאים על רגל אחת למרחקים ארוכים.

מסביבנו ישנם קטועים, משותקים, פציעות מכדורים, מטענים, תאונות ומחלות, פציעות פיזיות ונפשיות - אל תניחו להם להיות לבדם, כל פצוע וצרכיו, כל פצוע ורצונותיו.

מגבלה היא לא בהכרח נכות ומאידך, ראוי לנו להכיר במגבלותינו. החיים משתנים, החיים נצבעים בצבעים ייחודיים. יש כאלו שמביטים ברסיסי חייהם ולא יודעים כיצד לאחות את השברים. ואצל אחרים אתגרי הפציעה יולידו חלומות חדשים.

יש כאלו שצומחים מהר מכל אירוע ויש כאלו שנשארו ממש שם, ברגע הפציעה.

לא משאירים פצועים בשטח בזמן הלחימה, ולא פחות מכך חשוב שלא נשאיר אותם בודדים או מתמודדים לבדם ביום שאחרי מלחמה. המלחמה שלהם לא מסתיימת לעולם. נכון להצטרף לשדה הקרב הזה באהבה רבה ובענווה גדולה. לסייע לאחות את השברים, להפיח תקווה וחלום ולהרחיב את קו האופק.

"זהו שיר אחרי מלחמה, הוא תמיד מזכיר לי תקווה" (אריק איינשטיין).

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר