אנחנו נמצאים בסגר רביעי, ואף אחד לא מדבר על זה. נכון שיש לנו את התו הירוק, שלכאורה, מאפשר לעסקים להיות פתוחים, לאנשים לצאת לחופש, להופעות, למסיבות. לכאורה אנחנו חיים בחלום. מדינה שלמה שמתפקדת תחת התו הירוק ושום דבר לא סגור. אבל בפועל משפחות שלמות שיש להם ילדים נמצאות בסגר מרצון או שלא מרצון.
בתחילת הקיץ, עם ההבנה שהקורונה מתחילה להשתולל הגיע התו הירוק, שאיפשר לילדים להיות בחוץ במקומות פתוחים, בהם לא נדרשת בדיקת קורונה. כלומר הם יכולים ללכת גם לאטרקציות אחרות, אבל שיקחו בחשבון עמידה בתורים של שעה פלוס כדי לעבור בדיקה מהירה לפני הכניסה לאטרקציה. שלא נדבר על ההסברה הלקויה ועל כך שהורים היו צריכים דוקטורט כדי להבין איזו בדיקה בדיוק מתאימה לאיזו פעילות. אז הממשלה לא הכריזה על סגר, אבל אנחנו עדיין לא יצאנו מהבית.
ב1 לספטמבר העולם התפצל לשנים: אלו ששלחו את הילדים למסגרות ואלו שלא.
היו משפחות שבחרו שלא לשלוח את הילדים שלהם למסגרות בתחילת השנה כדי למנוע בידוד בחגים, במשפחות אלו הורים לקחו ויקחו ימי חופשה על חשבונם, ניסו לגייס את השפיות שלהם ותימרנו בין הבית לעבודה, העיקר שהילדים לא יכנסו לבידוד בחגים, רק שנוכל להיות ביחד עם המשפחה, לצאת מהבית ולא להיכנס לבידוד. הממשלה לא פיצתה אף אחד על היעדרות מהעבודה, אף אחד לא דאג שהילדים ילמדו מרחוק, ושוב, אין סגר, אבל אנחנו תקועים בבית.
יש משפחות "שבחרו" לשלוח את הילדים למסגרות, ועשו זאת מחוסר ברירה, כי לא יכלו להעדר מהעבודה או שלא מצאו סבא וסבתא שפנויים לבייביסטר. וגם הם חיות בפחד קיומי בכל יום מחשש שמחר יכנסו לבידוד עם הילדים. ממש כמו רולטה רוסית - עברנו את היום או לא עברנו, נכנסים לבידוד או לא נכנסים. וכמובן שאף אחד לא יפצה על ההימור הזה, זו הרי בעיה שלנו שהילדים נכנסו לבידוד, יכולנו להשאיר אותם בבית מלכתחילה. ובכלל מה הבעיה, זה לא שיש סגר או משהו כזה.
הישועה כנראה לא תגיע מהממשלה וממשרד הבריאות, הם עסוקים בהמשך חיי השגרה ובמניעת הסגר הבא. לנו לא נותר אלא לקחת את גורלנו בידנו ולקוות לנס.