אני שווה ונצרכת לסביבה, גם אם לא למדתי הוראה

לא כל בחורה דתייה תלך להיות גננת או מורה לחינוך מיוחד, ההסללה המותנית מראש של חיים מלאי אידיאלים מתישה ולא מציאותית. אפשר גם להיות אנשים פשוטים, דתיים, שלא חולמים להציל את העם, המדינה והארץ

שמחה ברנס, חדשות כיפה 05/09/21 20:55 כח באלול התשפא

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

בבוקר יום הולדתי ה- 18 הקאתי לתוך שקית של צומת ספרים בקו 480 מתל אביב לירושלים. הייתי בתחילת השירות הלאומי בתור מדריכת אולפנה איכותית, והלחץ אכל לי את הנשמה. אין לי אחיות קטנות, ורציתי נורא לגלם את תפקיד האחות הגדולה, החברותית ומלאת האור. רציתי, עד שהבנתי שאני צינית מדי, חסרת סבלנות, ולא אוהבת לחייך לפני עשר בבוקר. כל הדמעות שבעולם לא עזרו לי לאמץ את התכונות הנערצות של הדוסית הרחמנייה, שכל חלומה הוא לעשות טוב למען העם, המדינה והארץ.

מכירים את הפרסומות נוטפות הדבש לתואר איכותי ותורני במכללה מצוינת? תוכנית מסובסדת, שמכשירה אותך למקצוע מבוקש וחיים של שליחות. פעם קינאתי נורא בדוסיות החמודות שמצטלמות לשם. כי את בחורה, ואת דתייה, ומן הסתם גדלת בסביבה של מורים או ילדים, ולא הצלחת, לא היית מסוגלת לבצע את התפקיד הכה ברור שלך, שכאילו נכתב עבורך בהתאם לנסיבות חייך. לא הצלחת להיות מדריכה, לא הצלחת להיות נחמדה, לא הלכת ללמוד חינוך מיוחד או סיעוד או ריפוי בעיסוק או חינוך בלתי פורמלי, לא התנדבת אף פעם עם חולים קשים, זקנים ומיוחדים מפחידים אותך. 

כאילו שאני לא באמת מועילה לסביבה אם לא עברתי את המסלול המוכר והצפוי הזה, בוגרת אולפנה שתלך להיות מורה או גננת, מטפלת ומכילה וקורנת אור לסביבה. 

העניין הוא, שהדוסיות החמודות האלה, הן עושות מה שמתאים להן, וזה סבבה. זה מהמם, באמת. אבל הן לא הרוב. אין רוב, למעשה. חברות שלי, למשל, הלכו ללמוד מוזיקה, עיצוב, ביולוגיה, כלכלה. אף אחת מהן לא מורה (שוב, זה מעולה גם להיות מורה). אין שטנץ אחד של הבחורה המושלמת עם מסלול מוגדר, פעם היה כנראה, אבל במציאות שבה לכל אחד ואחת יש שבע דעות שונות על כל אחת משלוש או יותר מפלגות הציונות הדתית, כבר אין רוב ברור של מסגרת אחידה או קו ברור שצריך ללכת על פיו. הכלל היחיד בעולם שלנו עכשיו הוא שכבר אין כללים. פוסט מודרניזם בפול טיים. 

אז למה התדמית נשארה? למה אי אפשר, (כלומר אפשר אבל זה נראה מוזר), להיות סתם אנשים רגילים, שהם גם דתיים. בלי שאיפות להחזיר את כל העולם בתשובה, או להוריד שפע אלוקי לאנושות החולה. בלי אידיאלים ומילים מנופחות שלא אומרות כלום. פשוט, לחיות את החיים בשלווה, בלי לגרום נזק לסביבה, ובלי תחושת שליחות דחופה של גאולת העולם. רצוי גם להפנות את המשאבים לתיקון האומה קודם כל לתיקון הנפש הפרטית, נשמע יותר הגיוני. אני לא מזלזלת באנשים שחיים ומדברים ככה, ממש לא, ואני גם מאמינה להם שזה בא טבעי. אבל, אם אפשר, בבקשה, להניח לי לחיות כמו שאני רוצה. את כל האידיאלים והמילים היפות שהזריקו לנו במוסדות החינוך כמו מנה של פייזר אפשר להשאיר לפעולה של חב"ב בסניף המקומי של תנועת נוער כלשהי. נכון, זה לא אידיאלי, אבל מה כן?

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר