נותרו רק שבוע וקצת עד שהכנסת תצא לפגרה, שתימשך עד אחרי החגים. במשך הפגרה, יתקיימו דיונים על התקציב, אבל לא יתקיימו דיונים בנושאים דחופים שעל סדר היום של המדינה. המשמעות: נושא דחוף שלא יעלה בשבוע וקצת הקרוב - ימתין עד לאחר החגים.
והנה, דווקא בסדר הזמנים הזה, החליטה נשיאות הכנסת (כלומר היו"ר וסגניו) לצמצם את מספר הנושאים שיועלו לדיון במליאה, ולהותיר מספר רב של נושאים דחופים, מחוץ לסדר היום. לכן התכנסנו בוועדת הכנסת, מספר ח"כים ממפלגות שונות, קואליציה ואופוזיציה, וביקשנו לערער על החלטת הנשיאות, ולקבוע בכל זאת דיון בנושאים דחופים מאד: קצבאות הנכים, הפינוי המתקרב של תושבי גבעת עמל, הדרישה המבישה מיהודים שעולים לארץ להוכיח שאינם חולי נפש, וגם הצורך הדחוף להסדיר את ההתיישבות הצעירה ביו"ש.
שוב ושוב שמענו בוועדת הכנסת תשובה אחת: אי אפשר. אין זמן. החקיקה תופסת את כל הזמן, כולל לילות ארוכים ולבנים. לכן חייבים לצמצם את מספר הנושאים שעולים לדיון דחוף במליאה. אי אפשר להעמיס יותר על סדר יומה העמוס של הכנסת.
ואני אומרת: ודאי שאפשר להעמיס! הרי בשביל זה אנחנו כאן. אז נישן קצת פחות. אז נגיע הביתה באיחור של עוד יום. מה זה, לעומת סבל של נכים, של פגועי נפש, של אנשים שביתם עומד בפני הריסה, או ממתין להסדרה ולתנאי חיים נורמאליים. הרי נבחרנו כדי לשרת את האנשים האלה, להיות להם כאן בכנסת לפה, לאוזן קשבת, לשליחים נאמנים. מגיע להם שנעלה את הכאב שלהם, את הזעקה שלהם, את הצרכים הקריטיים שלהם מעל דוכן הכנסת, ושנביא לכנסת - בכל שעה של היום או הלילה, את שרי הממשלה כדי שיתנו התייחסות לקשיים, לבעיות, ולצרכים. לכך בדיוק נבחרנו.