יש מילה אחת ששכחנו לדבר עליה. היא כאילו נמחקה מהלקסיקון, נעלמה מאוצר המילים, ואם אתה משתמש בה אתה עלול להיות מוגדר כארכאי, מיושן, old-fashion או לא רלוונטי, והכל כדי שלא תעז להשתמש בה יותר. קוראים לה - נאמנות.
נאמנות היא מילת מפתח במרחב הזוגי אבל לא פחות מכך משחקת תפקיד (שאולי פחות מדובר) במרחב שבין האדם לאלוקיו, ויש זיקה עמוקה בין שניהם. נאמנות באה ואומרת שאדם (כן, לא נעים לומר..) מחויב. מחויב לא "כי אין לו ברירה" או כי "אין לו אופציות אחרות" אלא מתוך בחירה מודעת דבר יום ביומו לדרך בה בחר.
המדרש באיכה רבה מתאר את החיוניות של הנאמנות הזאת – כבסיס לכל.
"משל למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה מרובה... הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר לשוב, נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר אליך.. והיתה בוכה ומתאנחת, וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת... מיד היתה מתנחמת, לימים בא המלך אמר לה בתי אני תמה איך המתנת לי כל אותן השנים, אמרה לו אדוני המלך אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר אבדוני שכנותי.."
לא תמיד הכתובה בראייתנו השטחית היא המודל לנישואין אידיאליים. הרבה יותר קל לנו לצייר נישואין שנישאים על אדני האהבה, הרצון וההשתוקקות של בני הזוג אחד אל השני. לעומת האידיליה הזאת כתובה היא שטר של מחויבות; הוא חייב לזונה ולפרנסה ולדאוג לכל צרכיה, וגם היא חייבת לו כהנה וכהנה, ויש עיקר כתובה ותוספת והמחויבות הזאת שעלולה להיתפס כעול מקבלת מקום מרכזי בלב ליבה של החופה.. ובמדרש הזה היא והיא בלבד זאת שמחזיקה את הקשר בין המלך למטרונה (הגברת) שלו שאילולי אותה כתובה כבר מזמן היתה פונה המטרונה לאיש אחר.
וממשיך המדרש את קו הנאמנות / מחוייבות גם לקשר בין העם לאלוקיו:
עובדי כוכבים מונין את ישראל ואומרים להם 'אלהיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם, עוד אינו חוזר עליכם', והם בוכים ומתאנחים, וכיון שנכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראים בתורה ומוצאים שכתוב: "...ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם" והם מתנחמים, למחר כשיבא קץ הגאולה אומר להם הקב"ה לישראל בני אני תמה מכם היאך המתנתם לי כל אותן השנים והן אומרים לפניו רבש"ע אילולי תורתך שנתת לנו כבר אבדנו האומות..."
התורה היא שטר כתובה. היא החוזה בו מוטבע הקשר שבין עם ישראל לאביו שבשמים. עם ישראל נאמן לבוראו ומייחדו באמירת "שמע ישראל" שלוש פעמים ביום אך גם הבורא נאמן לעמו שבחר בו והוא הוא "שומר הברית". אנחנו אוהבים מאוד לדבר על רצון ובחירה, וקשר מתוך אהבה ועל אלוקים כאב רחמן, אבל קודם כל ולפני הכל – יש ביננו ברית, נאמנות וכן, גם מחוייבות. הברית הזאת היא ברית אבות וברית שנכרתה בסיני, ברית שעליה נשפך דם המילה, ועל קיומה מסרו את נפשם מליונים של יהודים לאורך הדורות. אבל הברית הזאת מורכבת מאינסוף מעשים קטנים של נאמנות. היא מורכבת מרגעים בהם ממש "בא לי" ו"זורם לי" ו"מתחשק לי" לעשות דברים שאינם תואמים את ערכי הברית, אבל אני לא עושה אותם כי אני נאמן.
בטווח קצר זה יכול להיות מבאס, מעצבן, מתסכל. הרבה יותר "כיף" כאמור, לעשות מה ש"בא לי" באותו הרגע. אבל אדם שרוצה לחיות חיים בעלי משמעות, שרוצה להיות אדם שחורת על דגלו את ערכי ה'נאמנות', יודע שכניעה לקפריזות רגעיות, או לחילופין וויתור על ערכים בגלל נוחות כזאת או אחרת, פוגמת לטווח ארוך לא רק בקשר בינו לבין מושא הברית, אלא קודם כל בתכונת הנאמנות שלו עצמו.
"עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. הולך בדרך תמים הוא ישרתני". נאמנות היא לא מוצג ארכאי ש"עבר מן העולם", היא גם לא ברירת מחדל כשאין אפשרויות אחרות... נאמנות היא תכונת נפש ובחירה מודעת דבר יום ביומו של האדם להיות נאמן, לעצמו, לבוראו, לבן זוגו. נאמנות היא גם אחד הצרכים הראשוניים והבסיסיים ביותר של האדם. הידיעה שיש לאדם מקום בטוח שלא מותנה ולא תלוי בקפריזות רגעיות היא מבוא לאושר, לשלוות הנפש וממילא פתח לכל מוקדי היצירה והעשייה של האדם כלפי פנים וכלפי חוץ.
עולם הפוך ראיתי. עולם שבו הנאמנות הכל כך טבעית לנפש, הופכת למצרך נדיר. עולם שבו בגידה של אישי ציבור ידועים (ואף חובשי כיפה לעיתים) תופסת כותרות בלי שאיש פוצה פה. עולם שבו אדם יכול לכפור בתורה שקיבל מסיני ולנופף בכך בעזות מצח בלי שאיש יעז להגיד לו מילה ובשם הרלטביזם המוחלט גם לא יעז לצעוק כי המלך הוא ערום.
כולנו רוצים חברים נאמנים, חברים שלא ילכו חלילה בכל רגע לספר את הסודות שלחשנו על אוזנם לאחרים. כולנו רוצים להיות אנשים שסומכים עליהם, שמילה שלהם זאת מילה, שלכל דבר שהם אומרים יש משמעות. כדי להיות אנשים כאלה, כדי לגרום לעולם להיות עולם כזה, חובה עלינו לזעוק כי נאמנות היא מילת מפתח. בעולם שמנופף בבגידה לסוגיה השונים כלגיטימית ועוד רגע גם "חוקית" חובה עלינו לחזק את ערך הברית. מתוך כך נזכה ותתקיים בנו נבואתו של ישעיה וזוכר הברית ימהר לגאלנו, "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'".