כשקיבל רב אלוף יצחק רבין תואר ד"ר לשם כבוד בטקס רב רושם מעל פסגת הר הצופים, הוא אמר בנאומו המפורסם את המשפטים הבאים: "הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים... ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק".
יום שחרור ירושלים, כמו ברק בלילה סוער, מאיר את העולם ומאפשר לנו לצאת לשניה מתוך הסבך הפוליטי המוצץ את כוחות הנפש שלנו ולנסות להבין פה משהו.
אני לא מכיר מישהו בפוליטיקה שלא מדבר בשם האהבה - אהבת ישראל, אהבת האדם ואהבת מדינת ישראל. לאהבה הזו יש שתי צורות ביטוי אפשריות. זו הבאה מתוך הכרה שיש כאן באמת מהות אחת. זהות יהודית עמוקה ושורשית שבאה לידי ביטוי בהמון האדם המתכנס סביב מדינת היהודים או בדרך אחרת – המוני יחידים שלהם תחומי עניין ושפה משותפים שמתחברים ביניהם כדי לבטא את רצונותיהם. אתה יכול להיות אבא שאוהב את בנו המוצלח ולהתנכר אל הילד שמאכזב או להיות אבא שאוהב את ילדיו ללא תנאי, כי הם חלק אימננטי מנשמתך וזה חזק מתקווה להישגים ועמיד באכזבות.
רובנו שייכים לזן השני, כי אנחנו אוהבים מתוך הנשמה. אנחנו באים מן הפנים אל החוץ ואהבתנו חזקה מהכוחות החיצוניים שמאיימים עליה.
הפוליטיקה הישראלית מלמדת על מחנה גדול שמכיל את כל המנעד המסורתי מימין ולמולו אלו שאהבתם אזרחית, אולי כמו ירון לונדון שהוא ודאי אדם אוהב, אבל יותר את בני דמותו. מה לו וליהודים בכלל?
אפשר לעשות מבחן קטן כדי להבין זאת. האם גם אתה חש כמו יהורם גאון בשירו: "ציון זה האושר שואג בחזנו פראי"? ואם היית מאזין לרבין בהר הצופים, הייתה עולה איזו דמעה סוררת?
התנועה הדתית לאומית ידעה לשתף פעולה עם אנשי תנועת העבודה, אבל ימיהם של יגאל אלון ויצחק רבין חלפו ובמקומם צמחו יאיר לפיד, יאיר גולן או מירב מיכאלי ושורשיהם היהודיים, למרבה הצער, גנוזים עמוק מאוד באדמה. יום יבוא ויצמיחו גם הם איזה פרי, אבל בינתים הם אוהבים את כל העולם והיהודים קצת מפריעים לאהבה הגדולה שלהם.
קשה לראות היום מי ממייצגי השמאל הישראלי נושא שוב את נאום הר הצופים. שעומד מול דמעות הצנחנים ויודע להצביע על מה שנשגב מיכולת הדיבור האנושית, כ'ברק' או כ'התגלות'. קל יותר לראות את בן זוגה של מיכאלי, ליאור שלין – עושה מהם חומר לבדיחות מצחיקות במופע הסטנדאפ שלו.
יצחק רבין ניהל דיאלוג פנימי עם העולם היהודי. גם אם רחק באורחות חייו מעולמם של דתיים, היתה בו ההכרה העמוקה שיש בעם הזה משהו. שיש כאן מימד נשגב שאותו – הוא וחייליו משרתים. אבל הדור הבא כבר התנתק לגמרי ואין לו מה להציע חוץ מלהקים את חלומם של מיליוני ישראלים – לחיות בשקט ובפחות מריבות. זה הרי חלומו של יאיר לפיד שהביא אותו לפוליטיקה: "זו משימת חיי: מציאת הטוב המשותף. משיכת החברה הישראלית מן המחלוקת אל עבר ההסכמה" וההסכמה שאליה חותר לפיד היא זכות האזרח, לתת למיליוני אזרחים גוף, אבל ללא נשמה.
התלמוד הירושלמי מלמד שירושלים עושה את כל ישראל לחברים. החברות הזאת היא ביטוי האהבה הלאומית הגדולה ולכן תדבק לשוננו לחיכנו אם לא נעלה אותה על ראש שמחתנו. כי אין לעם ישראל באמת מה לומר ללא החיבור הקדוש הזה. גם יצחק רבין הבין זאת בהר הצופים הצופה אל הר הבית.
הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית