אני שמח על המכתב הפתוח שהפנה הרד"ר בני לאו לנפתלי בנט.
למרות שמטרת המכתב היא השפעה על הכרעה פוליטית קטנה ומקומית, שמחר כנראה כבר תהיה לחלוטין לא רלוונטית, אני חושב שמדובר במכתב מכונן.
ברור לי שרוב של מצביעי "בנט" לא מזדהים עם תפיסתו של הרב בני לאו. ובכל זאת - זו אולי הפעם הראשונה שדמות מרכזית כל כך בציונות הדתית הליברלית חושפת את המחלוקת האמיתית המפלגת את הציונות הדתית בשנים האחרונות: לא מדובר רק על מחלוקת דתית, אף לא על מחלוקת פוליטית ביחס לארץ ישראל ולסכסוך הישראלי-ערבי. מדובר על מחלוקת שורשית בהרבה: על הזהות והשייכות שלנו.
כותב הרב לאו לנפתלי בנט: "השותפים הטבעיים שלך הם חבריך לגרעין היסודי של התנועה הציונית. מר"צ, עבודה, יש עתיד, ישראל ביתנו, כחול לבן, תקווה חדשה וימינה – כולן שותפות טבעיות לקואליציה שמחזיקה את הרוב הציוני של מדינת ישראל".
מכלל הן אתה שומע לאו - בשנה ראשונה בלימודי חינוך מלמדים אותנו כלל יסודי: אם יש לך כיתה של שלושים תלמידים ואתה אומר לחמישה שהם הטובים ביותר – אתה בעצם אומר לעשרים וחמישה האחרים שהם לא הטובים ביותר. בסביבה תחרותית אין ארוחות חינם. אם כן, כדאי מאוד לראות את מי הוציא בני לאו מחוץ לתנועה הציונית, אותה הוא מכנה, בצדק רב: "הצעד המשמעותי ביותר בתולדות העם היהודי מאז למעלה מאלפיים שנה".
לבד מהחרדים ומהמצביעים הרבים של בצלאל סמוטריץ, שיצאו מהמחנה "החשוב" בהינף קולמוס. מייתר המכתב ציבורים נוספים. הרב בני, אשר חקר את תורתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יודע היטב שמצביעי הליכוד וש"ס ברובם הגדול הם כלל אינם חרדים. הם יהודים מסורתיים ודתיים, יוצאי ספרד, עדות המזרח, בנוסף לממשיכי דרכם של ז'בוטינסקי ובגין, אנשים שמייצגים את החזון הציוני לא פחות מהרב לאו ומהציבור שלו. מדובר ביהודים טובים שמתגייסים לצבא, משלמים מיסים, שהם או אבותיהם עלו לארץ במסירות נפש ובמאמץ אדיר, ולא חיכה להם כאן גן של שושנים בשום מובן, אבל במקום להתלונן הם בנו את חייהם בעשר האצבעות העובדות שלהם. יתרה מכך, בניגוד לאחרים, הם שימרו את מסורת אבותיהם של תורה ומצוות, חסד ואמונה, ומיזגו את כל אלה אל תוך חיים של עשיה ציונית והגשמת החזון של אבותיהם.
בשביל הרב לאו הם לא יותר מ"קבוצות שמתבוננות מן הצד אל ועל התנועה הציונית, שותפים פאסיביים ולעיתים יושבים על הגדר". נעבעכים, בתרגום לשפת המקור.
יחד איתם יצאו מהמחנה: בעלי התשובה, חרדים עובדים, חסידי חב"ד, ועוד תנועות שמייצגות את החזון הציוני לעילא ולעילא. כולם בחוץ. בציונות של הרב בני לאו אין הנחות.
איך קרה שאדם חכם כמו הרב לאו נופל בפח הזה, שמוציא מן הכלל הישראלי את היהודים היקרים הללו, שהם שיא החזון הציוני, מלח הארץ בתפארתו?
לדעתי התשובה העצובה היא אחת: הוא לא מרגיש חלק מהם, אין לו קרבה אליהם. נכון, מרצ והעבודה כבר מזמן מחזיקות חברים שהם אנטי-ציוניים במובהק (ח"כ חדשה ממפלגת העבודה, למשל, קראה "להשמיד את זכרון יעקב"), הם קצת חוטאים בזה. אבל הם, משלנו: משכילים, בנו איתנו את המדינה הזאת. הם ואנחנו היינו האליטה המשותפת ובאו כל היושבים על הגדר הללו וגנבו לנו את המדינה.
הרב בני לאו מבקש לחדש ברית חדשה-ישנה בין השמאל הישראלי לבין הציונות הדתית פשוט כי הוא מרגיש שם הכי הרבה בבית, אבל הוא לא שם לב (הוא כן) שבדרכו חזרה לעבר מפא"יניקי של הפנקס האדום, הוא מוחק תנועה שלמה של יהודים יקרים ציונים, לאומיים, אנשי תורה ומעשה, אנשי תפילה וחסד. אני סמוך ובטוח: אף על פי שהרב בני מנסה להוציא את כל אלה מחוץ לגדר, הם לא יוותרו עליו. בכל הנוגע לסיפור הגדול והנפלא של תחיית ישראל בדורות האחרונים - הם תמיד ישאירו אותו בפנים.