הפוליטיקה קצת מזכירה את הסיטואציה בה ישראל עומדים מול הים כשהמצרים דולקים אחריהם. אחרי כל הניסים מתברר שיש בקצה ים שלא ניתן לעבור – מה הפלא שהדיבור היה לשוב למצרים?
חז"ל אומרים שבזכות ארונו של יוסף נבקע הים. יוסף שנס מפני אשת פוטיפר הוא זה שבכוחו להניס את הים מפני ישראל.
החיד"א אומר שעל שפת הים התעורר קטרוג על ישראל, כי אחרי כל הניסים שראו היתה צריכה להתעורר מידה של ביטחון גם מול הים. אין גבול אמיתי בפני הקב"ה, אבל ישראל לא עמדו בניסיון וכך התעוררה השאלה אם הם ראויים לחירות . כי חירות אינה רק שחרור משעבוד, אלא כוחה של זהות עצמית שאינה מתכופפת לשום כוח חיצוני. לא בשל אטימות וחוסר הבנה למצב, אלא אדרבה בזכות הבנה עמוקה יותר של הכוחות המנהלים את החיים.
אי אפשר לזייף תודעת חירות ואם זו לא קיימת – אולי באמת אין את מי להוציא? כאן בא 'ארונו של יוסף' שמציג את החירות העצומה שהוא חידש לעולם כי מול הלחץ העצום שהופעל עליו, הוא מצא בתוכו כוח גדול עוד יותר ונס החוצה. וזה מה שקרע את הים – כי הכוח הזה כבר קיים בנו, גם אם יידרשו אלפי שנים כדי לשכלל אותו.
הדור שלנו יצא מגלות מרה וראה בעיניו את נס הקמת מדינת היהודים. התרגלנו שיש לנו צבא ומשטרה ושב"כ ומוסד ומשרד בריאות ומשרד חקלאות ואפילו ראש ממשלה! משלנו ממש. אבל אנחנו בסוג מסויים של עמידה מול הים – בגבנו נושפים אתגרים קיומיים אדירים ולמולנו תיקו דמוקרטי שנראה כבלתי ניתן לפריצה. והנה שוב עולות דמויותיהם של אלו שרוצים לשוב 'מצרימה', לחסות בצל התרבות הנוכרית ולהיכנע לה, כי אין כוח נפשי לעבדים לעמוד מול אדוניהם, כפי שהם תופסים את עצמם בעומק הנפש.
החזון הציוני מגיע כעת אל השלב הבא באבולוציה שלו. לנהל קבוצת בני אדם דחויים זה ענין אחד, אבל להביא אותם אל החירות; אל משמעות היותם קבוצה - זה ענין אחר לגמרי.
אם כל הסיפור הוא קיומי, אין באמת צידוק לעשות זאת דווקא בצורה 'יהודית'. ועל זה באמת נטוש הדיון העמוק שאנחנו חווים אותו כעת. כעת השאלה הגדולה היא אם אנחנו בני חורין במובן של נאמנות לזהות הכי עמוקה ועתיקה שלנו, או שנותרנו 'עם שרידי חרב' שישמח לאיזה צל מעל ראשו ודי לו בזה. ההכרעה הפוליטית העכשוית צריכה לענות על השאלה הזו – האם אנחנו מכוננים חברה 'אזרחית' נטולת כוון יהודי ושבים מצרימה או שמבקיעים את הים כי הזהות היחודית שלנו חזקה יותר.
ולטר רתנאו שהיה לשר החוץ היהודי היחידי בגרמניה, כתב מאמר נורא ב-1897 בו אמר בין היתר על אחיו היהודים: "בלב החיים הגרמניים, שוכן לו גזע אנושי מיוחד במינו. קולניים, לבושם צעקני, מודעים לעצמם, חמי מזג וחסרי מנוחה... שבט אסיאתי על מישורי החול של פרוסיה... לא איבר חי מן העם אלא אורגניזם זר בגופו", זה מה שהוא ראה למול עיניו וזה גם מה שראה הרצל, אבל בעוד שרתנאו התבולל, הרצל האמין בכוח הגנוז בישראל ודבק בזהותו.
יש הכרעות פוליטיות שמשקלן מכריע לדורות – האם אנחנו מגבשים את הרוב הפרו יהודי ומקדמים את הזהות היהודית במדינת היהודים או שנותנים ראש לשוב מצרימה ומתחילים לנהל פה סדר יום אזרחי נוכרי.
האם החומות הבצורות יובקעו בפני עוצמת הזהות היהודית?