פרוייקט הסקי הדתי

מיהו ציוני-דתי?

"מה מהות השם 'דתי לאומי' שאנחנו חולקים? האם זהו 'שם' במובן העמוק שלו, או רק הגדרה פוליטית-חברתית שמשקלה נמוך בהרבה?" | הרב אהרן אגל-טל קורא לחשיבה אחרת

הרב אהרן אגל טל 06/01/21 09:37 כב בטבת התשפא

ארכיון, צילום: הבית היהודי
ארכיון, צילום: הבית היהודי

במסע שקיימנו בארגון אח"י (אסטרטגיה חינוכית יהודית) פגשנו הרבה מאוד אנשי חינוך, בוגרי המערכת לסוגיהם ושוחחנו עם הורים – בעיקר כאלו שילדיהם עזבו את הדרך. 
תיעדנו את הדברים וניסינו למצוא מכנה משותף רחב, גם כי אין אפשרות אמיתית לתת פתרון לכל בעיה נקודתית וגם כי עקרונית הגיוני לחפש את השורש ולא לעסוק בענפים.

הציבור הדתי לאומי מורכב מאנשים יפים ששוחרים לטוב. לרוב הם בעלי מידות שנכונים לסייע ולהיכנס תחת האלונקה כשצריך, אבל כל זה מתרחש כאשר הזהות עצמה מצויה במבוכה ולעתים במשבר.
כמו בעסק – כך גם בחיים – אתה חייב לדעת מה הזהות, חליפת עקרונות היסוד שבשמם אתה מופיע בעולם. אם אתה בחליפה של הגנת הסביבה, אתה לא יכול להסתובב בג'יפ מפואר שזולל דלק ואם אתה רואה את עצמך כאיש עסקים מצליח, אינך יכול לבוא לפגישה בנעלי בית ומכנסים קצרים (אלא אם כן אתה באמת עשיר...)

העניין הוא שככל שהחיים נעשים עשירים יותר – במידע, בחוויות או בקשרים חברתיים, כך נעשה האתגר מורכב יותר. אנחנו נושאים שלל זהויות בתוכנו שאמורות לתת מענה לכל מנעד החיים הזה. וכך יש את מי שאנחנו כבני משפחה ומי שאנחנו מבחינה אידאולוגית ואיך אנחנו רואים את עצמנו אל   אל מול ה'. 
לא תמיד יש סנכרון בין הדמויות האלו המגדירות אותנו וזה לא מצב בריא.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מהי הזהות הדומיננטית יותר. זו שמספרת את מה שמתקיים בעומק הנפש, לא רק כפי שאנחנו רוצים להיראות כלפי חוץ.
בפרשת שמות, אומר בעל הטורים שראשי התיבות של המילים: "שמות בני ישראל הבאים" הם "שביה" – לרמז שאפילו כשהיו בשביה לא שינו את שמותם. היכולת לחילוץ מן השבי, או ממשברים שכולנו חווים, תלויה ב'שם' שלנו; בהכרה הפנימית של מי שאנחנו. 
זוהי הזהות המהותית שלנו שלא תקרוס תחת לחצים חיצוניים, ולפני שלל הזהויות האחרות אותה אנחנו צריכים לתחזק.
מה מהות השם 'דתי לאומי' שאנחנו חולקים? האם זהו 'שם' במובן העמוק שלו, או רק הגדרה פוליטית-חברתית שמשקלה נמוך בהרבה?
מאותן שיחות שערכנו עולה בבהירות התובנה שאנחנו הולכים למכולת בחליפת חתנים... 

לשם המשמעותי הזה - 'דתי לאומי' ישנו משקל נמוך למדי, לאלו שמעוניינים בשגרת חייהם הפרטיים ללא הפרעה. כך אנחנו גם קוראים לעצמנו 'ציוניים דתיים' כאשר היומיום שלנו דומה מאוד לסדר היום של אדם חילוני מן השורה. אנחנו משתמשים בהגדרות האלו כי הן מייצרות תחושת שייכות וביתיות, אבל כאשר הן אינן חדות דיין, הן הופכות אותנו לסוג של קריקטורה. פעם שר אריק אינשטיין על החברים בתנועת העבודה שאיבדו את זהותם אף הם: "אמרו לו שהחולצה האדומה זאת לא מציאה...אמרו לו שיהיה כבר מעשי...אז הוא לא למד שום לקח ואין לו שכל גם להצטער".

לא יודע אם בצלאל סמוטריץ' ילך עד הסוף עם המיתוג החדש האומר בפשטות "ציונות דתית", אבל קריאת השם הזו בלי תיחכומים והסחות דעת, היא תנאי ראשוני להבראה ציבורית.
הדתיות הלאומית, או כפי שאני מעדיף: "תורניות לאומית", נושאת בתוכה את עומק רצון ד' שבחר בנו מכל "העמים" ונתן לנו את תורתו. לא רק תורה הנותנת לאדם הבודד משמעות ואיכות חיים נפלאה,   אלא כזו ההולמת עם גדול שאמור לבטא בחייו הלאומיים את הגדולה האלוקית.
זוהי זהות גדולה מאוד שאם זוכים לה, היא תשליך על שלל הזהויות האחרות שבכל אחד ואחת מאתנו ותשקם עם הזמן את האמון בזהויות האחרות. כולל הזהות הדתית.

הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית. מחבר הספר "להגיד לאדם ישרו"

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר