מה בדבריו של יהודה חודר את החזות הקשיחה והלב המנוכר של יוסף? "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי". זוהי אותה ערבות שחדרה לליבו של יעקב ("אנוכי אערבנו מידי תבקשנו") ושכנעה אותו להוריד את בנימין. זאת אותה ערבות ששכנעה את האחים לא לפגוע ביוסף "כי אחינו בשרנו הוא".
עניין הערבות לא רק שהפך לאבן יסוד במספר תחומים הלכתיים אלא שההלכה אף העמיקה את משמעותו וגילתה עד כמה עניין זה משנה התפיסה החברתית שלנו.
מיהודה לומדים חכמים שיש דין ערבות בדיני ממונות. הגמרא מלמדת אותנו שיש שני סוגים של ערבות. ערב רגיל וערב קבלן (בבלי ב"ב קעד, שו"ע יו"ד קכט) ערב קבלן לא רק מגבה את חברו במקרה שהלה נופל אלא שהוא ממש כמוהו ואף במקומו. כלומר אפשר לגבות מהערב אפילו לפני שגובים מבעל החוב עצמו. ללמדנו שערבות זה לא רק לעמוד מאחורי מישהו שנופל אלא לעמוד איתו, לצידו, יד ביד.
ערבות בעבירות – התורה אומרת "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו,לז) ומכאן לומדת הגמרא בראש השנה (כז ע"ב) שכשלון וחטא של אדם אחד משפיע גם על חברו במידה וזה יכול היה לעזור לאחיו לתקן את דרכיו ונמנע מכך. זאת מפני שאנחנו לא רק אחראים אחד לשני אלא כולנו יחד אחראים לכך שנהיה חברת מופת וראויים להשראת שכינה.
כך מסביר הגאון הרב יוסף רוזין, 'הרוגוצ'בר' (צפנת פענח, כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה ערבות): "הגדר בערבות, משום שכל ישראל הוו כמו מין אחד, מין פרטי, נקודה, לכן מהני ערבות; ולכן רק כשעברו הירדן, שאז היו כמו מציאות אחת, חלה עליהם ערבות".
ערבות בברכת המצוות – גם כאשר יצאתי ידי חובה מצווה מסויימת אני עדיין יכול להוציא מישהו אחר ידי חובה באותה המצווה (ראש השנה כט). רבנו ניסים מגירונה (ר"ן על הרי"ף בדף ח) מבאר את עומק העניין: "שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי". למרות שאני עשיתי את המצווה, אם חברי טרםיצא ידי חובה, גם אני במובן מסוים לא יצאתי ידי חובה.
מאותה סיבה נראה להסביר ש"כל המתפלל על חברו נענה תחילה" (בבלי ב"ק צב). מה שמביא את האדם להתפלל על חברו לפני שמבקש על עצמו היא ההפנמה של הערבות ההדדית לפיה אין פירוד בינינו. במילים אחרות, סוד התפילה נעוץ באחדות. מה שמונע את שפע ברכת ה' לחול בעולם שלנו הוא הפירוד.
החיבור בין אדם לחברו הוא איננו רק עניין מוסרי ארצי אלא הוא עניין אלוקי. זאת משום שמה שמאחד אותנו הוא היותנו בני אב אחד. לא רק אבא ביולוגי אלא גם אבא רוחני. כולנו בנים למקום. ולכן, שאנחנו מחוברים בינינו אנחנו למעשה מחוברים אליו יתברך.
מכל זה נבין כיצד הצליח יהודה. יוסף התגלה לאחים לא בגלל שיהודה שבר בכח את ליבו אלא מפני שיהודה המיס את לבבו. כי בפני הערבות העמוקה אין מחיצות ואין פירודים.
וזאת הסיבה שיעקב אבינו בסוף ימיו מכתיר את יהודה להיות המלך על ישראל: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט, י). המלך הוא שמשפיע על הנורמות ועל האווירה של הספירה הציבורית. והתרבות הציבורית שלנו צריכה להיות ערבות הדדית במובן התורני העמוק כפי שעולה מן הדברים.
הרבה מהתהיות שעלו אצל אנשים שונים בקשר לחיסון הקורונה נבעו מתוך מחשבה פרטית, אינדיבידואלית כלומר הסיכונים מול הסיכויים שאני לוקח על עצמי. אבל קודם כל אנחנו צריכים לחשוב על הסוגיה מנקודת מבט של הערבות. את מגפת האבעבועות השחורות שגבתה חייהם של מאות מליונים לאורך הדורות (ובמאה ה-19 הגיע לשמונים אחוז תמותה בקרב ילדים) מיגרנו בזכות מבצע חיסונים כלל עולמיים בשנות השבעים של המאה העשרים. היום אנחנו מבינים טוב יותר כיצד מגפה עובדת ועד כמה האפשרות למגר אותה תלויה בנו כחברה, ככלל. להתחסן זה קודם כל לחסן את החברה. לדאוג לערבות. זה דין בהלכות ציבור. כמו האיסור לא תשים דמים בביתך (רמב"ם מצוות לא תעשה קפד, הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י"א) שמוגדרת כסילוק כל מכשול שיכול באיזשהו אופן רחוק חלילה להרוג מישהו.
מי שחי בערבות באופן עמוק, כמו יהודה, המעשה הנכון ברור כשמש.
אנו עומדים לפני תקופת בחירות נוספת. בכל אחת משלושת הפעמים הקודמות התרעתי בפני קהילתי על ההשפעות השליליות שיש לשיח הציבורי בתקופות אלו. על הצלקות החברתיות ארוכות הטווח שנגרמות מתוך מחשבה טרוטת עיניים על הטווח הקצר. דומני הדברים נכונים ביתר שאת במערכת הבחירות שלפנינו. הפנמה של הערבות ההדדית מבית היוצר של יהודה עשויה להיות החיסון הטוב ביותר מפני מגפת הבחירות העומדת לפתחנו.