עשרה בטבת נקבע ליום צום מכיוון שביום זה החל המצור על ירושלים. התיאורים והסיפורים המופיעים בחז"ל מזעזעים כל-כך, שהנפש אינה יכולה להכילם. לצערנו הרב, השואה האיומה קרובה להבנתנו, במידת מה, את נוראות תקופת המצור.
בתקופת המצור, הרעב היה כל-כך נורא, שהעשירים שפכו כספם ברחובות כי ממילא לא יכלו לקנות גרגירי חיטה להכין לחם. אנשים נפחו נשמתם בהמוניהם ברחובות מרעב.
סופו של המצור הוא החורבן הנורא של בית המקדש והגלות הקשה.
ועכשיו, מששבנו לארצנו, ארץ ישראל מסבירה לנו פניה ונותנת פירותיה בעין יפה. יש לנו שפע כלכלי והצלחה מדהימה בכל אשר תיגע ידנו.
לצערנו, בתקופה האחרונה עננה כבדה מכסה את שמי הארץ/העולם, ומוטל עלינו סגר אחר סגר. בימים אלה אנו מתחילים סגר שלישי.
הסגר סוגר עלינו ונותן תחושת מצור במידת מה. ההרגשה שאנחנו מוגבלים ולא יכולים לחיות את החיים כרצוננו וכהרגלינו סוגרת לנו על הנפש. רבים רבים מתוכנו ספגו מכה כלכלית קשה. העתיד לוט בערפל. הדאגה הבריאותית משתלבת עם חוסר הוודאות הכלכלי ואיננו יודעים מה ילד יום.
כל אלה משפיעים במודע, ובעיקר בלא מודע, על ההתנהלות הכלכלית שלנו. חוקרי מדעי ההתנהגות יעסקו רבות בדפוסי ההתנהגות הכלכלית בימי ההגבלות הללו.
אנו, מלווי המשפחות במקימי, רואים עלייה דראסטית בהוצאות המזון בחודשים האחרונים. גם רשתות המזון וחברות האשראי מדווחות על גידול עצום ברכישות בתקופת הסגר.
למה גדל הצורך במזון בתקופה זו? האם זו הרגשת המוגבלות, השעמום, התסכול וחוסר הוודאות? אין ספק שהצריכה היא צריכה רגשית. אין קשר בינה לבין הצרכים האמיתיים שלנו. רבים מאיתנו עובדים מהבית, המקרר והמזווה מזמינים אותנו לעשות הרבה הפוגות זלילה. הכנת האוכל וזמן האכילה ממלאים חלק נכבד מסדר היום שלנו. הילדים בבית תורמים רבות להגדלת סכום הוצאות המזון המשפחתי. הם משועממים והבריחה לאוכל מספקת תעסוקה וסיפוק.
ביום שנפתח הסגר ראינו התנפלות המונית על החנויות ועל הקניונים. התורים הארוכים בפתחן של החנויות מעוררים שאלות ותהיות רבות. אין לאנשים מה ללבוש? הארונות ריקים? אי אפשר לחכות כמה ימים שיירגע? בוודאי, חלק מהצובאים על החנויות אכן נזקקו בדחיפות לדברים. לבגדי חורף שחסרים, נעליים ועוד. אולם התחושה הייתה של התנפלות...
הגדיל לעשות קניון שתלה שלט ענק בפתחו "ברוכים הבאים, התגעגענו לכרטיס האשראי שלכם!"
הקניות באתרי האינטרנט גדלו במאות אחוזים. למה? האם זה השעמום שגורם לנו לשבת זמן רב מול המסכים? האם הקלות בה ניתן לקנות הכל, כשהתמונות המרצדות לנגד עיננו מושכות ומפתות כל כך? האם ההרגשה שאולי עוד מעט לא יהיה מספיק, גורמת להקיש על מקשי המחשב ולמסור את פרטי האשראי שלנו. (איני עוסקת כאן בסוגיית הגדלת הרכישות מחו"ל על חשבון תוצרת הארץ...).
לא ירחק היום בעזהי"ת, והקורונה תהיה מאחורינו. כדאי מאוד שלא נמצא עצמינו יושבים ומלקקים את הפצעים שגרמנו לעצמנו במו ידינו וכרטיסינו. נגלה ארונות מלאים בכל טוב, שחלק גדול מהדברים אינו נצרך כלל. נגלה שחשבון הבנק הלך והצטמצם, ואולי חלילה, לקחנו הלוואות והתחייבויות שאיננו יכולים לעמוד בהם.
עכשיו זה הזמן לתקן! היום מתחילים דיאטת הוצאות! היום מתחילים לחשב כל הוצאה. היום מתחילים לשים ליבנו לאבחנה בין צורך אמיתי לצורך סתמי. לא לחכות למחר ולא לאחר הקורונה. מומלץ לחשב את ההוצאות שלנו, ולנתח מהם הצרכים האמיתיים ומהם הרכישות שנעשו מתוך צורך רגשי. לנתח את דפוסי ההתנהלות כלכלית שלנו היום והאם היא שונה מזו של העבר.
מומלץ לקיים דיון משפחתי על הממצאים. להציע יחד חלופות, להציע אתגרים משותפים לחיזוק ולקידום.
זה הזמן לחשוב על העתיד. להשתדל להשאיר כסף פנוי לחיסכון ולהשקעה לטווח הקרוב ולעתיד.
ישנו חיבור ישיר בין שליטה כלכלית לתיקון המידות שלנו. להשלטת השכל על הרגש ולחשיבה על העתיד.
יש כאן פן נוסף של הדרך להביא את העולם לתיקונו, ולפנות את ליבנו לתפילה ולגאולה שלימה במהרה!
זיוה אליהו - מלווה ויועצת כלכלית למשפחות בעמותת מקימי