הריצה שלא חזרתי ממנה | מחשבות לאחר רצח אסתר הורגן הי"ד

אסתר הורגן נרצחה בידי מחבל נתעב בזמן שעסקה בפעילות ספורטיבית בצפון השומרון. הריצה שלי הבוקר לוותה בתמונתה ובמחשבה אחת מטרידה: האם יתכן וזו הריצה האחרונה שלי?

אלעד הומינר אלעד הומינר, חדשות כיפה 21/12/20 20:59 ו בטבת התשפא

הריצה שלא חזרתי ממנה | מחשבות לאחר רצח אסתר הורגן הי"ד
אסתר הורגן הי"ד, צילום: באדיבות המשפחה

בדרך כלל כשאני מתעורר בבוקר יום בו אני עובד משמרת צהריים, אני משתדל שלא להתעסק בטלפון עד אחרי הפיזור של ארבעת הקטנים שלנו. הבוקר, התעוררתי מעט מוקדם יותר וחרגתי ממנהגי והדלקתי את האינטרנט במכשיר הסלולרי. ההודעות החלו לקפוץ והיה ברור שמשהו חריג התרחש בצפון שומרון. אסתר הורגן שעסקה בפעילות ספורטיבית אתמול בצהריים, נרצחה בידי מחבל עלוב ושפל ביער ריחן, סמוך לישוב בו היא מתגוררת, טל מנשה.

לאחר פיזור הילדים, לבשתי בגדי ספורט ויצאתי לריצה שתכננתי מראש להיום, עשרה ק"מ בשטח. זו היתה אמורה להיות ריצה קלילה וכיפית, השמש זרחה, הציפורים צייצו והכל היה ירוק מאוד. 

כבר כשיצאתי הרגשתי שזו הולכת להיות ריצה קשה נפשית, הירוק התערבב עם האדום. הנוהל אצלנו בעפרה מחייב כי מי שיוצא לריצה שלא בתוך היישוב ממש, מודיע לביטחון הישוב על הריצה. הבוקר הנוהל הזה קיבל משנה תוקף. לכל אורך הריצה שלי, שעברה גם מטרים ספורים מכביש 60, חשבתי על אסתר. תמונתה של אסתר הופיעה לנגד עיני ושבה והופיעה במשך כל הריצה. והמחשבות. אוי המחשבות. מה אסתר ראתה ברגעיה האחרונים? מה הרגישה? על מה היא חשבה? על האיש שלה? על ששת ילדיה? 

חשבתי על האישה שלי. על ארבעת הילדים שלנו. האם אני מסכן אותם? פיגועים מהסוג הזה, בהם מחבל רוצח יהודי או יהודיה כשהם לבדם, לא מרפים את האחיזה שלנו בשטח ולא גורמים למחשבות של עזיבה. אבל כן, הם פוצעים את הלב ומותירים אותו מדמם במשך הרבה זמן. 

ועוד איך הם פוצעים. כמו בכל מקום בארץ, גם כשאני יוצא לריצה אני לא אמור לחשוש לחיי. במהלך הריצה פגשתי עדר כבשים של אחד מערביי האזור מלווה בשני כלבים. החלטתי שאני משנה את המסלול ולא פוגש ברועה הערבי. בריצות מן הסוג הזה אני תמיד שומר על דריכות אבל לא חושש. הבוקר חששתי. הייתכן וזו הריצה האחרונה שלי?

 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן