דייגו ארמנדו מראדונה שמת אתמול כשהוא בן 60 בלבד, היה אגדת כדורגל. כל מי שגדל בשנות ה-80 לא יכול היה שלא להכיר את השם הזה שהתגלגל יפה כל כך על לשונם של שדרי הכדורגל.
אבל לשנות חייו הפוריות היה המשך עצוב הרבה יותר. כבר במהלך הקריירה שלה הוא הושעה פעמיים על שימוש בסמים, ועם סיום קריירת הכדורגל מצבו הלך והתדרדר - והוא נכנס ויצא ממכוני גמילה מסמים, השמין בצורה חולנית, ולא הצליח לנהל חיים נורמליים - למרות שהיה כוכב עולמי ואגדת-עם ארגנטינאית.
מראדונה כמובן ממש לא היחיד. מפורסמים רבים מוצאים את מותם באופן טרגי - מי בהתאבדויות (דודו טופז, מייקל ג'קסון, קורט קוביין, זוהר ארגוב ועוד רבים), מי ממנות יתר ומי משאר מרעין בישין... למה זה קורה?
ישנה תסמונת מפורסמת שנקראת תסמונת המתחזה. תסמונת זו גורמת לאנשים לראות את ההצלחות של עצמם כזרות להם. הם לא מאמינים ביכולת של עצמם, בהישגים של עצמם, אלא מסתכלים על עצמם 'מבחוץ' כאומרים "זה מישהו אחר עושה את כל זה". תסמונת זו מתרחשת אצל אנשים במקום העבודה שלהם, ובמידה רבה יותר אצל אנשים שעומדים על במות גדולות ומדברים אל ציבורים גדולים. בשביל להצליח בעבודתם הם 'מנתקים' את האני הרגיל שלהם, ועוברים לתצורת עבודה מנותקת. ואז, כשהם 'חוזרים לעצמם' - הם לא רואים את ההצלחה שלהם כהצלחה אישית בכלל.
אבל יש גם אפקט הפוך - אפקט בו התפקיד באמת משתלט על האדם. דוגמה מובהקת לכך רואים בסדרת 'הכתר' (שהעונה הרביעית שלה עלתה בנטפליקס החודש). הסדרה עוסקת בתולדות חייה של המלכה אליזבט השניה, מלכת בריטניה. זוהי דרמה-ביוגרפית, שמאפשרת הצצה אל המתרחש בארמון המלכה לאורך כל שנות מלכותה (כמעט 70 שנים, אבל מי סופר...).
בעונה הראשונה מתוארת עלייתה המפתיעה אל כיסא המלוכה. כמעט בבת אחת היא הופכת מאישה "רגילה" למלכה (היא לא היתה אמורה להיות מלכה במהלך אירועים רגיל יותר). בתחילת הדרך היא מנסה להתנגד לגינונים שונים שנכפים עליה, על שלילת פרטיותה, ועל המחוייבות המוחלטת שלה ל"כתר" - כלומר לחובות בני המלוכה. אבל תוך זמן קצר היא נכנעת. הכתר גדול ממנה והיא הופכת להיות מחוייבת לרעיון 'הכתר' יותר מלכל רעיון אחד - יותר ממשפחתה, ילדיה, או אפילו עצמה. היא מתאחדת לחלוטין עם הרעיון כפי שהיא מבינה אותו.
בעונה הראשונה רואים את המחירים הכבדים של הוויתור על החיים האישיים הללו אצלה בבית, בזוגיות ובמשפחה. בעונה הרביעית שוב ניתן לראות תהליך דומה במסגרתו הנסיכה דיאנה מצטרפת למשפחה, הופכת מאישה רגילה לנסיכה, ומתקשה מאד לעכל את השתלטות 'הכתר' על חייה. המאבק הפנימי הזה בינה לבין הכתר גורם לה להפרעות נפשיות שבאות לידי ביטוי בהפרעות אכילה, ואולי אף ניסיון התאבדות (ואכן גם חייה הסתיימו באופן טראגי, אם כי דווקא במקרה זה לא בטוח שזה קשור לנושא שלנו).
***
לדעתי, תהליך דומה להשתלטות הכתר על המלכה, עובר גם על מפורסמים אחרים. מרדונה הפך להיות 'אלוהי הכדורגל', מייקל ג'קסון הפך ל'מלך הפופ', זוהר ארגוב הפך ל'מלך המוסיקה המזרחית', דודו טופז הפך ל'מלך הרייטינג', ועוד ועוד תארי 'אלוהים' ו'מלכים' מחולקים למפורסמים שונים.
התארים הללו יוצרים אצל חלקם הפרעה נפשית, הדומה ל'תסמונת המתחזה', יוצרת מסך בין החיים הממשיים שלהם לבין החיים שלהם כ'מלכים', ואת הפער הבלתי נסבל הזה הם מנסים למלא באיתגור הגבולות והחוקים - הרפתקאות, סיכונים, סמים קשים, מתירנות מופרזת ועוד הינם חלק בלתי-נפרד מחייהם של 'מלכים' רבים, וכל אלו מביאים, לעיתים קרובות מדי, לסופים טראגיים של האגדות הללו...
***
אז איך שומרים על עצמנו גם כש'עולים לגדולה'?
מסופר על גדולי תורה רבים שכשהיו עולים לבמה גדולה, או מוזמנים לנאום חשוב היו נראים לוחשים לעצמם "ואנכי עפר ואפר" או משפטים דומים, כדי לעורר את הענווה. מנהיגים ומפורסמים רבים שמרו לעצמם מנהגים של 'נורמליות' שהמשיכו לשמור את עצמם קשורים למציאות - נסיעה באוטובוסים, פגישה עם ציבור רחב בגובה העיניים וכדומה.
נראה שבדברים הללו טמון הזרע הנכון. אם כל אמן, רב, שר או זמר יחזור הביתה, ישטוף כלים, יוריד את הזבל (או ימשיך לגהץ את בגדיו - כפי שרואים את ראש ממשלת בריטניה בשנות ה-80, תאצ'ר, עושה בעונה הרביעית של הכתר) - סיכוייו להתנתק מן העולם הזה יהיו קטנים יותר, וסיכוייו להמשיך בחיים נורמליים ומאושרים גם אחרי שנות פריחתו - יגדלו דרמטית.
שנזכה לחיים נורמליים!
הכותב הינו יועץ ארגוני ותעסוקתי ועורך מיזם התוכן 'וואלה, רעיון!' בפייסבוק, בטלגרם ובווטסאפ.