מתרגלים להכל. כאלה אנחנו. מסתגלים. יכולים לשרוד מלחמות, קושי, רעב, עצב ויאוש. מתרגלים גם לדברים טובים – לשינה טובה בלילה, לרמת חיים גבוהה, לאכול, לצחוק, לאהוב.
אם חשבנו שאנחנו לא יכולים הכל, באה הקורונה והזכירה לנו באיזו קלות יחסית אנחנו עוברים הלאה – ממשיכים לחיות בלי תרבות, בלי חופש, בלי בתי קפה ובתי קולנוע, בלי חתונות המוניות ובלי לתת צ'קים שמנים לילדי בר מצווה שאנחנו לא מכירים. כמה פשוט נהיה להיפגש בזום, להעביר הלוויות ואזכרות בשידור חי, לריב בקוביות בישיבות מועצה או בסתם ישיבה רבת משתתפים בעבודה. כמה מהר התרגלנו להפסיק לעמוד בתור בחנויות ולמשש בדים, ועברנו לקנות בנקסט בסיטונאות. רק את ההרגל לעמוד בתור בדואר לא היינו צריכים לשנות.
כמה מהר התרגלנו ללמוד באוניברסיטה בזום, ולערוך סרטונים לשבת ארגון במקום להופיע עם הידיים באולטרא-סגול. התרגלנו לשבת בבית בחל"ת בלי לחשוב על איך תיראה הקריירה שלנו בהמשך, ומה יקרה ביוני.
התרגלנו ללכת במסכות, התרגלנו לראות רק עיניים וגשר אף בישיבות של עשרה משתתפים, התרגלנו לראות סרטים ולהיות בהלם מאולמות מלאים באנשים ותחנות רכבת עם אנשים שנושמים אחד על השני. התרגלנו לא להתחבק ורק להנהן בנימוס כשנפגשים. התרגלנו לא להיפגש עם כל הגוף, והתרגלנו לייצר קשרים קרובים עם אנשים שראינו רק עד הכתפיים שלהם.
אבל התרגלנו גם למה שאסור להתרגל אליו: כמה מהר הפסקנו לצעוק על מערכת החינוך ועל ממשלת ישראל שממשיכות להתעלם מילדים מכיתה ה' שיושבים בבית כבר תשעה חודשים ונוזלת להם הנשמה והכישורים החברתיים. כמה מהר התרגלנו לילדים שיושבים מול מסך זום עד 13:00 ואז ממשיכים לשבת מול אותו מסך עד אמצע הלילה, כשכל המסגרות הבלתי פורמליות שלהם לא מתפקדות. התרגלנו שמי שמחליט על המסגרות של הילדים אלה ברובם אנשים שילדים בגילאים האלה כבר לא נמצאים בסביבה שלהם, ולא יכולים לחוש בגוף שלהם את ההשלכות ההרסניות של השנה המשונה הזו.
התרגלנו לא לפגוש את המשפחות שלנו לעיתים קרובות ולהתרחק מסבא וסבתא. התרגלנו לראות אנשים בודדים והתרגלנו לשכוח אותם שוב, בדיוק בזמן שהם הכי זקוקים לנו, כי כל כך קשה לעזור להם, והכי קשה לעזור כשלמי שרגיל לעזור כבר נגמר הכוח. התרגלנו לאווירת הנכאים שתקפה את העולם, התרגלנו לחיות קצת פחות ממה שהיינו חיים.
כמו תינוק שלומד לא לבכות כשאין מי שיחבק אותו, גם הצעקה שלנו הולכת ונאלמת. ההפגנות, התחינות, הבקשות והקריאות על כל מה שכאב לנו בתחילת הקורונה – הולך ונמוג, הולך ומשתתק. אנחנו מתכנסים להרגלים החדשים שלנו, לעולם החדש שאנחנו חיים בו. חלק מההרגלים החדשים נהיה חייבים לאמץ גם בעולם שאחרי החיסון, אבל אסור לנו, פשוט אסור לנו להתרגל לתת לאנשים חולים לכאוב בלי יד מחבקת, אסור לנו להתרגל לראות ילדים בודדים בודדים, קוביות קוביות, מול מסכים. אסור לנו להתרגל לילדים שנפגשים עם החברים שלהם בווטסאפ כי אין יותר תנועות נוער. אסור לנו להתרגל לראות אנשים שכואבת להם הנפש ולשלוח להם אייקון של לב במקום לשבת לידם, בחיבוק מועך, ולנגב להם עם היד את הדמעות. מוכרחים להמשיך לצעוק.