העולם צופה בשבוע האחרון בהתקף הטאנטרום הארוך וכנראה גם המביך ביותר שידענו אי פעם. נשיא ארצות הברית, גבר מבוסס היטב, שבע, שהרגע סיים את תפקיד חייו – עושה הכל חוץ מלשכב על הרצפה בחמת זעם תוך רקיעת ידיים ורגליים על הרצפה ולצעוק "לא הפסדתי לא הפסדתי לא הפסדתי!". במקום כל זה הוא משתמש בכריזמה שלו, ביכולות שלו לסחוף אחריו את התקשורת ואת הקשב העולמי, וכמובן – איך אפשר בלי הכלים רבי העוצמה - צדק ומשפט, והיכולת לפטר עובדים.
בהתחלה זה היה מביך כי אנשים חשו צורך להגן עליו. אחר כך זה נהיה מצחיק כי הטענות, סימני הקריאה והציוצים עם מילים מודגשות באותיות גדולות הפסיקו להיות הגיוניים. אבל ככל שהזמן עובר והסירוב להכיר במציאות נמשך – הסיטואציה פשוט מעוררת רחמים ומזכירה לכולנו עד כמה קשה להפסיד.
מרוב שקשה לנו להפסיד – אנחנו עבדים של הצלחות. כותבות תוכניות עבודה שנתיות רק עם יעדים שבטוח נגיע אליהם, נרשמים למירוץ שבטוח נצליח לעבור, שולחות קורות חיים רק למשרות שאנחנו בטוח מתאימות אליהן במאה אחוז, מרימים טלפון לחבר שיעוף עלינו ולא לזה שהכי בא לנו אבל אנחנו כבר לא כל כך בקשר. הכל כדי לא לעמוד בפני דחייה או הפסד או תחושת כשלון.
לפעמים כל כך נוח ללכת ליד הקצה, ולא לעבור אותו, ולא לבדוק מה יש מעבר לו – הכל כדי להיות באזור הבטוח. לא להפסיד, לא להיכשל. ואם כבר – אז לא לפני כולם. כשלון הוא עניין פרטי. כי הוא כואב, כי הוא אנושי. והרי כולנו מלאכים.
אבל החיים הם לא אסופת נצחונות: בכל משחק קופסה יש רק מנצח אחד, השאר מפסידים. בכל כיתה יש מלכת כיתה אחת, האחרות לא. על כל עוגה שיצאה מהממת מהתנור, יצאו כמה שחומות או נפולות או סתם דוחות.
בכל ערב לפני השינה, בקריאת שמע שעל המיטה (ולא משנה כרגע אם אמרנו או תיכננו לומר ונרדמנו שניה לפני כן), אנחנו מוחלים וסולחים לכל מי שהכעיס אותנו וחטא כנגדנו. זו מחווה יפה אבל גם מצחיקה. הרי אנחנו נכעס על אותם האנשים גם מחר. הורים שלנו לא יעצבנו אותנו פחות, גם בני הזוג לא וגם הילדים, החברים והעמיתים בעבודה כנראה יישארו כמו שהם. ובכל זאת בכל לילה אנחנו סולחים מחדש לכל הטעויות ומוחקים את כל הכשלונות הקטנים שליוו אותנו במשך היום. כי "שבע ייפול צדיק וקם" – אנחנו ניפול שוב ושוב ושוב. כל יום, כל היום. יהיו לנו מלא הפסדים, קטנים וגדולים, אינטימיים שהם רק שלנו, וגם כאלה שכולם רואים. השאלה היא לא אם ניפול, אם ניכשל, אם נפסיד. זה בטוח יקרה. השאלה היא איך נקום, איך נעמוד על הרגליים, איך אחרי שנעוף ממתקן הנינג'ה הראשון או השני או האחרון, כשכולם רואים אותנו – נצא מהבריכה, ננגב את הדמעה ונחייך כי ניסינו, כי נפלנו, כי קמנו. כי אם לא הצלחנו – אנחנו יכולים לנסות שוב, ללמוד מהטעויות, לגדול מהן – ולהצליח בפעם הבאה.
אדם לא נמדד רק בכוסו, כיסו וכעסו. הוא נמדד גם באיזה אדם הוא הופך להיות כשהוא נכשל, במי הוא בוחר להיות כשלא הכל מאיר לו פנים, כשקשה לו, כשרע לו, כשהוא מפסיד לעצמו, וגם כשהוא מפסיד מול כל העולם. זה מבאס ליפול, להיכשל, לא להצליח. אבל הרבה יותר מבאס זה לא לדעת לקום.