הציבור החרדי בארה"ב שילם מחיר יקר מאד כבר בגל הראשון של הקורונה. כאלף גברים ונשים הלכו לעולמם כתוצאה של המגיפה רק באזור ניו-יורק. גם בישראל מספר החולים בציבור החרדי הולך וגדל ועימם גם מספר המתים. עם זאת נראה שהציבור החרדי ממשיך להתקהל בהמוניו בישיבות, בבתי הכנסת וב"טישים" של האדמו"רים. מה ההסבר להתנהגות הזו? מדוע אין הם מצייתים להנחיות המיועדות לשמור על חייהם? במיוחד תמוה הדבר באוכלוסייה שדאגתה בענייני בריאות ושמירת הנפש היא אבן יסוד מרכזית בעולם הערכים שלה.
הסברים שונים ניתנו להתנהגות החריגה של הציבור החרדי. היו שראו בהיעדר החשיפה למידע בתקשורת את הסיבה להמשך ההתקהלויות. ניתן היה לקבל זאת בתחילת הגל הראשון. אולם היום עם התמשכות המגיפה והידע עליה שהולך ומתפשט קשה להניח שההסבר הזה מספק.
חוסר ההשכלה הכללית והיעדר הרקע המדעי שמאפשר להבין את המנגנונים הביולוגיים שאחראים לתהליכי ההדבקה והמחלה, הוצעו גם הם כהסבר אפשרי. הסבר נפוץ נוסף רואה בחוסר האמון הבסיסי במערכות המדינה שנתפסת כמדינה חילונית ואולי אף אנטי-דתית כגורם לאי ציות ואי קבלה של ההנחיות. ההיתר להפגנות או לפעילות כלכלית נתפס גם הוא בעיני הציבור החרדי כהוכחה שההגבלות על כינוסים דתיים מקורם בגזירות נגד הדת ונגד הציבור החרדי.
כל ההסברים הללו כנראה תורמים לתופעה אולם נדמה לי כי הם אינם מספיקים כדי להסביר את ההיקף העצום של אי הציות. הם גם לא מסבירים את התנהגות של המנהיגים החרדיים, בעיקר החסידיים אך גם הליטאים השמרנים יותר, אשר ממשיכים לסכן את שומעי לקחם ומעודדים אותם להמשיך בהתקהלויות כאילו אין מגיפה בעולם.
מתוך המפגש שלי עם מטופלים חרדים ועם אנשים מובילים בקהילה אני מבקש להציע הסבר עמוק יותר לתופעה. הסבר שנעוץ בתפיסת העולם החרדית הייחודית והשונה מן התפיסה של העולם המערבי שבתוכו אנו חיים. תפיסה זו הייתי מגדיר במילים "מסירות הנפש שלא לשנות ושלא להשתנות".
צ'רלס דרווין ניסח באמרה מפורסמת שלו את אחד מעקרונות היסוד של תפיסת העולם המערבית. הוא כתב בספרו "מוצא המינים": "המין השורד אינו המין החכם ביותר וגם לא המין החזק ביותר אלא זה שיודע להשתנות ולהתאים את עצמו לשינויים בסביבה שלו בצורה הטובה ביותר". העולם המערבי מאמין בשינוי ובקדמה וככל שהשינוי יותר מהיר יותר טוב. העולם החרדי רואה בסוד ההישרדות של העולם היהודי וההישרדות שלו את ההיפך. דווקא הדבקות במנהגים, בלבוש ובכללי ההלכה ללא כל שינוי נתפסים בעולם החרדי כסוד ההישרדות. ההשתנות וההתאמה לשינויים בסביבה נתפסים כסכנה הגדולה ביותר לקיום היהודי כפי שהם תופסים אותו. באתוס החרדי, מול השואה ומאורעות מלחמות העולם וגם מול ההתקדמות המדעית והטכנולוגית של העולם, סוד ההישרדות שלהם היה בשמירה על דרך חייהם ללא שינוי. ההקפדה שלא לשנות דבר בדרך החיים, בלבוש ובתכני הלימוד תוך נכונות למסור את נפשם על הדביקות הזו היא זו שאפשרה לתפיסתם את הישרדותם מול כל הקשיים.
מגפת הקורונה נתפסת כאיום נוסף על ההמשכיות ועל הקיום של הדרך החרדית להיות יהודים. ההנחיות לסגור בתי כנסת, להפסיק ללמוד בישיבות או שלא לקיים את ה"טיש" אצל הרבי נתפסים ככניעה ללחצי הסביבה, כחולשה מול האיום וכסכנה לקיום הרוחני של החברה. מול סכנה זו ההתעקשות שלא לשנות ושלא להשתנות גם במחיר של חיי אדם נתפסת אצל המנהיגים החרדיים וההולכים אחריהם כדרך היחידה שמבטיחה את הישרדות דרך חייהם המקודשת.
תובנה זו לצורת החשיבה של הציבור החרדי צריכה להנחות את שפת הפנייה של ההנחיות אל ציבור זה כך שהוא יזדהה עימה. לדוגמא, הנחיות כיצד לקיים את התפילה בזמן מגיפה נשמעות אחרת לגמרי מדרישה לסגור בתי כנסת. הנחיות כיצד לשמור ולקיים את לימוד התורה או המפגש עם האדמו"ר תוך מיגון אישי וריחוק חברתי נתפסות כהנחיות המסייעות לקיום הערכים החשובים של החברה החרדית. הסיכוי להזדהות וציות להן הוא הרבה יותר גדול.