"אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ" (קהלת ח': ח)
מעמדם של אוצרות הרוח עומד למבחן גם בשעות הקשות.
זה נכון בחיים האישיים של כל אדם – עד כמה הוא נכון להקצות מעט ממשאביו לצרכים רוחניים, תרבותיים ואמנותיים.
זה נכון גם בחייה של האומה.
באומתנו – בראש ובראשונה בתלמוד תורה.
אולם גם בתחומים אחרים.
הספרייה הלאומית, בעיקר בשנים האחרונות, מהווה אולי המקום היחיד שיכול להיחשב כמוקד שאליו קשור כל עם ישראל, על כל רבדיו ושכבותיו, שפתיו ועדותיו, מקום מגוריו ואמונותיו השונות.
סגירתה בשעה זו, מחוסר תקציב, יוצרת חלל של ממש. לא רק לחוקרים כפי שהיה פעם; כיום היא פתוחה לכל, עוסקת בפעילות מתמדת של הנגשת האוצרות שיש בה לכל דכפין, מקדמת אירועי רוח ותרבות, ועוד אין ספור פעילויות.
בהיותי חבר דירקטוריון אני מכיר את ההיקף העצום של הפעילות, ואת ההיקף ההולך וגובר של ההידרשות לתכניה ופעולותיה.
אינני קובע מסמרות איך צריך לנהל את תקציב המדינה. בוודאי שיש שיקולים מורכבים ומסובכים. רק להציף עוד מוקד מאיר ענק שכבה בימים האחרונים, עוד זווית של המציאות הבעייתית, לא בגלל ניהול כושל, כי אם בגלל התנהלות אלה שנבחרו להיות מייצגינו.
הרב יובל שרלו מפעיל רשת של קבוצות ווטסאפ, ערוץ טלגרם ועמוד פייסבוק, הקרויים 'זיקים', בהם הוא שולח מדי יום התייחסות קצרה במבט תורני על שלל נושאים. ניתן להצטרף לקבוצות הווטסאפ דרך הלינק.