ישבתי וחשבתי איזה טור פוליטי לכתוב השבוע, אבל התחושות שלי כלפי הפוליטיקאים שלנו כל כך קשות, שהיה לי לא פשוט לכתוב אותו. בחיי העם היהודי היו מספר פעמים בהם לא ידענו להתאחד, למרות ייסורים שהגיעו עלינו מבחוץ. משבר הקורונה הגיע לעם ישראל בזמן הכי לא טוב, אחרי משבר פוליטי מטלטל ביותר, ולפי שעה הוא הצליח להפריד בנינו.
בהתחלה חשבו שהמשבר הבריאותי- כלכלי יקרב את הפלגים השונים בחברה הישראלית ואף יגרום להרגעת הסערות הפנימיות, היה נראה כאילו בזכותו קמה כאן ממשלת אחדות ונגאלנו מהמשבר הקודם. אולם, בעוד שבועיים בדיוק, מאה ימים לאחר כינונה, הכנסת עומדת לפני פיזור בבושת פנים. עכשיו כבר ניתן להגיד כי משבר הקורונה גרם לקיטוב גדול יותר ואף להאשמות הדדיות - החרדים, כביכול, לא מקשיבים להוראות ומואשמים בהפצת המחלה מחד, והחילונים יוצאים להפגנות ומואשמים בביזוי סמלי השלטון מאידך.
כשהמפגע היה אנושי יכולנו לעמוד מולו ואף להתאחד נגדו, אך המלחמה בנגיף הקורונה היא מתישה, קשה והכי חשוב - אי אפשר להצביע עליה. כל משבר כמעט מגיע עם פגיעה בכלכלה, אך המשבר הזה גורם כמעט לקריסתה. מעבר לכך, בהתחלה לא ידענו איך להתגונן מבפניה, כולם היו חשודים בהפצתה וזה היה נראה כאילו אנחנו עומדים קטסטרופה של ממש. לאט לאט הבנו שהמוות לא כל כך קרוב, אבל הוא גם לא מעבר לקו הירוק.
המשבר שהוביל למשבר גרם לשסע הלאומי לגדול לממדים אדירים בהם השיח ברשתות החברתיות ובכלל הולך ומסלים לאלימות של ממש. אני חושבת שאנחנו עדיין רחוקים מאלימות פיזית, למרות תלונות ראש הממשלה, אבל מילים בהחלט יוצרות מציאות. באווירה הזו, להשתעשע במחשבה על בחירות היא מסוכנת ולא אחראית. כבר עכשיו בנאומים בין לפיד לנתניהו בכנסת ניתן לראותם אותם מתדרדרים להכפשות נגד הוריהם של הפוליטיקאים. כולם צריכים לנהוג בזהירות יתרה ואחריות על השיח ועל הרגעת הרוחות כדי שלא נגיע למלחמת אחים של ממש.