אם תבקשו מאנשים לענות לכם במהירות על השאלה "כמה אנשים יש בעשירון העליון במדינת ישראל?" – תקבלו בדר"כ תשובות שנעות בין "כמה אלפים" ל"כמה עשרות אלפים", בעוד התשובה הנכונה היא כמובן – כ-900,000 אנשים (כעשירית מאוכלוסיית המדינה שייכים לעשירון העליון...). הסיבה לפער העצום הזה בין התשובות למציאות היא חוסר היכולת של רובנו לחשוב באופן מתמטי, בעיקר כשמדובר במספרים גדולים.
מספרים גדולים מבלבלים אותנו. גם מושגים מופשטים מבלבלים אותנו. "העשירון העליון" נשמע לנו כמו ביטוי שמבטא עשירות מופלגת ולכן לא מסתדר לנו שיהיו כל כך הרבה אנשים שיתאימו לקריטריון הזה. בעוד בפועל 'העשירון העליון' פשוט מבטא את עשרת האחוזים הגבוהים מתוך 100% אזרחי המדינה, ועל-כן בהכרח שהוא כולל את כל הכמות הזו.
בלבולים מהסוג הזה נקראים בעגה המקצועית 'הטיות' והם מעוותים את תפיסתנו וגורמים לנו לקנות דברים שלא רצינו לקנות, לחסוך במקומות שלא משתלם לחסוך בהם, ובאופן כללי לבצע מהלכים כלכליים ומחשבתיים שגויים.
והם גם גורמים לנו לא להבין את הקורונה.
אנחנו אוהבים לחשוב על דברים בצורה פשוטה: או שהקורונה היא שפעת עם יחסי ציבור, או שהיא מגיפה שעומדת להרוג את כולנו בעוד רגע. או שהפיתרון הוא לפתוח הכל, ומהר, וכל המגננות זה חארטה, או שצריך לשמור על סגר מוחלט עד יעבור זעם. או שהממשלה מטפלת בנושא באופן מושלם או שהיא כישלון מוחלט. או שהגרף יעלה לעד או שהוא יירד עד שייעלם. אין אמצע. אין חזרות. אין שינויי כיוון. הבעיה היא שהקורונה לא מתנהגת כך.
כשהחלה החזרה לבתי הספר, נמצאו חולים במספר מוסדות, והימצאותם גררה את סגירת המוסד כולו, והכנסת התלמידים לבידוד. מספר הורים הזדעקו: אם כל אמצעי הזהירות לא שווים כלום – אז בשביל מה הטרחתם אותנו? ואם כן – אז למה שולחים אותנו הביתה? המירמור של הורה שילדו שוב חוזר הביתה מובן, אבל הרקע לשאלה הוא שוב חוסר היכולת שלנו לתפוס את המספרים הגדולים, ואת הסיפור במלואו. בישראל ישנם כ-2 מיליון תלמידים. אם 50 או אפילו 100 אלף מתוכם יחזרו הביתה, וכל השאר ימשיכו ללמוד – הרי שזה מצוין למדינת ישראל גם אם בבית ספר ספציפי לא לומדים. הורים באותו בית הספר שטענו נגד "המערכת" – שגו. המערכת נקטה צעדים בכיוון הנכון, על אף שהם לא נותנים פתרון מלא לכולם.
וזו בדיוק הנקודה: אין פתרון מלא לקורונה. אין תרופת פלא. אין מענה של 100%. הקורונה כאן בשביל להישאר והיא תלווה אותנו, ככל הנראה, עוד לפחות שנה. כל שנת הלימודים הבאה תהיה תחת העננה הזו. כל העולם התעסוקתי עתיד להמשיך להיות אפוף בערפל הזה. והציפייה שלנו לקבל מענה קסם מהמנהיגים – היא ציפייה כמעט-ילדותית, ובכל אופן בוודאי לא ריאלית.
אז מה כן?
הדבר החשוב ביותר הוא כמובן האחריות שמוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו להשתדל ככל יכולתו לא להידבק ולא להדביק. הליכה בלי מסיכה בקרבת אנשים היא לא לגיטימית. נקודה. כמו כן יש להמשיך לשמור על היגיינה ועל הריחוק החברתי. זה לא 'היה ונגמר'. זה לגמרי פה.
שנית, כדאי להפנים שהאחריות על מצבנו, של כל אחד ואחד מאיתנו, היא לא על "המדינה", אלא עלינו. רק אנחנו יכולים לדאוג לעצמנו. "המדינה" אולי תשתדל לעזור. אולי. אבל לא כדאי לבנות על זה. כל אחד צריך ליצור לעצמו כבר עכשיו את התוכנית לשעת חירום ולפעול על פיה. בנחת ובלי היסטריה, אבל בנחרצות. לא צריך לחכות להתמוטטות כדי להתחיל לחפש חלופות עבודה או מקומות לקצץ בהם הוצאות. כדאי להתנהל בסולידיות כבר כעת.
ואחרון חביב, כדאי לתת אמון במערכת. אחרי שהסברנו מדוע אין לה סיכוי להצליח ב100% ואפילו לא קרוב לכך, ואחרי שהנמכנו ציפיות מיכולותיהם של הפוליטיקאים (לא משנה מי הם יהיו), אחרי כל זה – כדאי לתת אמון רב יותר במערכות הציבוריות. חוסר אמון הוא ירייה ברגליים. זה לא אומר שאי אפשר לבקר ולהציע מקום לשיפורים. אבל בסופו של יום נצליח ליצור לכולנו עתיד טוב יותר רק אם נעבוד ביחד, ובשביל זה צריך גם מערכת שתרכז את המאמץ ותקבל אמון ציבורי. מערכת שיודעת להסתכל על מספרים גדולים ולנתח אותם עם כמה שפחות הטיות. המערכת הציבורית היחידה שיש לנו.
נדב רט הינו איש תוכן, יועץ ארגוני ותעסוקתי. חפשו בפייסבוק: וואלה, רעיון!