"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז': כט)
הדיון על בחינות הסמסטר באוניברסיטה מכאיב מאוד.
ההתמקדות הציבורית היא בשאלת האוטונומיה האקדמית ההכרחית לפריחתה, מול סמכות השלטון והחובה שלו לצמצם את ממדי המגיפה.
והנימוקים לכאן ולכאן כבדי משקל, והלוואי ולא היו נעשים בכיפוף ידיים אלא בהידברות משותפת, כאשר שני הצדדים נמצאים באותו צד של המתרס.
אבל הכאב הגדול אינו שם.
הוא נמצא בנקודת המוצא שבחינות שלא נערכות תחת השגחה קפדנית – נגועות בשקר, העתקות וזיוף.
וזו הבושה היותר גדולה!
החובות האתיות שלא לשקר ולא לרמות; איסורי התורה החמורים; ההתנהגות האנושית הראויה – כל אלה ניגפים, ונקודת המוצא היא שאין להם משקל של ממש במערכת השיקולים.
* לאן הגענו?!
* מהי דמות האדם שלנו?!
* על אילו יסודות מוסריים ניתן לדבר כאשר זו ההתנהגות האישית?!
* מה טיבה של תרבות השקר, הזיוף והמרמה שמתחוללת בחיינו?!
ובעיקר
* כיצד נצמיח מחדש את המחויבות לאמת, ליושרה, להגינות, ולכל המידות הטובות שביסוד נשמתו של האדם?
ולכן, בד בבד עם מציאת הדרך המוסכמת לבחינות כעת - את השינוי הגדול צריך לחולל בעצמנו, מגן הילדים ועד שער בית הקברות, במוסר ובמידות, באתיקה ובהלכה, ובכל דרך: להיות ישרים, אמינים, לא רמאים ולא מעתיקים. שם נמצאת המשימה הגדולה באמת
הרב יובל שרלו מפעיל רשת של קבוצות ווטסאפ, ערוץ טלגרם ועמוד פייסבוק, הקרויים 'זיקים', בהם הוא שולח מדי יום התייחסות קצרה במבט תורני על שלל נושאים. ניתן להצטרף לקבוצות הווטסאפ דרך הלינק.