בשבועות האחרונים, בעקבות מחאה שהחלה עם הריגתו של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר במיניאפוליס שבארה"ב, התעורר דיון סביב הסרה של פסלים ואתרי הנצחה לדמויות מההיסטוריה, שהיה להם חלק בדיכוי של קבוצות מיעוט. בערים ברחבי העולם פסלים ואנדרטאות נופצו והושחתו. אפשר להבין את שני הצדדים בפולמוס זה, שמסעיר כעת את העולם.
מצד אחד, ישנה מחאה נגד הנצחה של אנשים שבנו את הונם האישי על גבי גזענות ופגיעה באחר. עד היום, אלו שהגזענות הזו רמסה את אבותיהם ואמותיהם, ורבים מהם שעדיין סובלים ממנה, נאלצים לעבור מדי יום ליד אתרי הנצחה לאותם בני עוולה שזרעו בעולם פחד ושנאה. בתור עם שיצא מעבדות לחירות וצפה במרכבות פרעה טובעים בים, אנחנו יכולים להזדהות עם כל עם שמבקש להטביע את הפרעונים שלו.
מצד שני, את ההיסטוריה לא ניתן לשנות. גם אם יסולקו פסלים מכיכרות ואתרים ברחבי העולם, זה לא ישנה את יסודות הגזענות שמושרשים בחברה. חלק מהפסלים שנופצו הם של דמויות שמהוות חלק בלתי נפרד מההיסטוריה במדינותיהם, ודווקא יכלו לשמש דוגמה לכך שגם דמויות משמעותיות בהיסטוריה האנושית אינן נקיות מעוון. ניתן גם לתהות לגבי המדרון החלקלק – האם כל דור ימחק את מורשת אבותיו? כיצד יקבעו אמות המידה לכך? האם דומה ניפוץ פסלו של סוחר עבדים רשע, שניזון מסבלם של אחרים, להשחתת דיוקנם גם אנשי חיל שחטאו כפי שעשו רבים בתקופתם? כעם עתיק, שמקדש ומשמר את מסורתו אלפי שנים, איננו ממהרים להשליך את העבר, גם כאשר הוא מאתגר את התפיסות המוסריות שלנו בהווה.
במקום לבחור בין שתי העמדות הנחרצות והנחושות הללו, רצוי לברר את דרכינו לאור הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". אף על פי שגם אצלנו ניתן למצוא, למרבה הצער, פסלים של גדולי האומה – זו אינה דרכינו. כיכרות ישראל אינן מקושטות בדמויות מתוך המסורת היהודית, חשובות לנו ככל שיהיו. את זכר מנהיגי העבר איננו מנציחים באמצעות פסלים אלא באמצעות כתבים שהם הותירו – אותם ניתן ללמוד, לפרש, לדרוש ואף לבקר. המסורת היהודית תמיד רחשה הערכה עמוקה למנהיגים, לחכמים ולנביאים, שהצעידו אותנו בדרכינו, אך במקביל תמיד הותירה מקום למבט ביקורתי. התורה לא מהססת לספר לנו על חולשותיהם וחטאותיהם של אבותינו הקדומים, ספרי הנביאים מלאים ביקורת על מלכי ישראל וחכמי ישראל חלקו זה על זה בחריפות ולא יצרו דרך אחידה בהנהגתו של אדם עליון. דברי קהלת "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" הם תיאור מצב, אך גם מבטאים תפיסת עולם.
סופו של כל פסל להתנפץ, באופן כזה או אחר. אולם, דעות, אמונות ומסורת יכולות להתעצב ולהשתנות עם הזמן. חכמי ישראל העניקו לנו כלים להבין ולאתגר את דרכם, מתוך כבוד הן לעבר והן למי שישנו עמנו היום. גם האמירות הקשות ביותר במקורות היהודים זכו לטיפול ופרשנות, מתוך ראייה מוסרית שאינה מבקשת להתבטל בפניהם אך גם לא לבטל אותם.
לכן ההתייחסות שלנו לתנועה שמתרחשת כיום בעולם צריכה להיות אחרת – לא אם לנפץ פסלים או להשאירם, אלא כיצד להימנע מיצירתם לכתחילה.
לא פעם יש ניסיונות לקדש אנשים ומוסדות, באופן שלא ניתן לשאול או להקשות. אנו עדים פעם אחר פעם איך ניסיונות אלו מובילים בסופו של דבר לשבירה וניפוץ של אמונה. אדם שנתפס כעליון עתיד להוביל למשבר בקרב מאמיניו, ומוסד שנתפס כעליון עתיד להוביל למשבר בקרב הבאים בשעריו. אין אדם או מוסד שלא יחטא.
מסר שראוי ללמוד ממה שקורה כעת בארצות אחרות, הוא לשמור על היהדות נקייה מפסלים, בכדי שנוכל להמשיך לטפס במדרגות התורה והמוסר, מבלי להידרש לנפץ אותם בדרך.
הכותב הוא עו"ד אלעד קפלן, מנהל ארגון 'עתים'.