"אשר נשיא יחטא" (ד,כב) - "לשון אשרי,
אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה
על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו" (רש"י)
ציד אישים
פרשה רודפת פרשה בתחום ה'הטרדות', והתקשורת (המשודרת והאינטרנטית) חוגגת. לא זו בלבד שאוצר רייטינגי עסיסי נגלה לאזניה, וממנה לעינינו ולאזנינו, אלא שהתקשורת נוטלת לעצמה מעמד של הרשות השופטת, המענישה, ולעתים אף הקברנית. תופעה זו מתרחשת בדרך כלל כאשר אדם מסוים עומד בפני קידום או מינוי לתפקיד משמעותי או מועמד לשיפוטה של 'ועדת איתור' כלשהי. או-אז מגיע העיתוי האופטימלי לשלוף חטאי עברו ו'להפילו לקרשים'. התופעה קיימת לא רק בתחום ה'הטרדות' אלא גם בנושאים אחרים כמו חריגות בניה, העסקת עובד זר, אי הצהרות אמת כספית וכד'. חובבי סנסציות, רודפי שיימינג ומחפשי מומים מאתרים ומעודדים חשיפת חטאים וקלונות ועריכת תחקירי-הכפשה על אישים ומועמדי שררה. תחושתי היא כי הגזמנו למדי ו'ציד' זה הופך לספורט לאומי שראוי לעצור אותו.
אני מודה שקשתה עלי מאד הכתיבה בנושא זה, פן אחשד כתומך בחוטאים וכמעניק סלחנות יתירה לבעלי שררה, ומסתמא גם 'ארגוני הנשים' יקומו עלי בהמוניהן. ההיפך הוא הנכון; טענתי העיקרית ברשימתי להיום היא שמידת השויון חייבת לשרור גם בתחום זה. כשם שהתקשורת לא עוסקת, לא דנה ולא מדווחת על רינונים כלפי חטאי פלוני בשוק או אלמוני פשוט-עם, כך בערך עליה גם לנהוג כלפי מורמי-עם, בעלי תפקידים ומועמדי שררה.
ואבהיר; הכל יודעים ומודעים לכך כי ה'חשיפות' והרינונים ודיווחי ה'תלונות' והדשדוש בשמועות מהווים ענישה של ממש, לרוב קשה מנשוא. מנין נטלה התקשורת את סמכות השיפוט והענישה? אני נותן אימון במערכת המשפט וכל עוד שאין פסק שיפוטי של קלון אין סיבה - ואסור - להוסיף עונש על גבי עונש, ובודאי לא עונש על גבי שמועות, ולספק טרף לתקשורת הרעבה, וחומרים למשפט שדה.
פרנסים נושאי שרצים
יתר על כן, אומר כמה משפטים שאינם 'פוליטיקלי קורקט' כיום; אין סיבה יהודית לפסול אנשים מלכהן בתפקידים ביצועיים, ולא חינוכיים, גם אם יש להם סירכות וחיספוסי עבר, אפילו קשים ביותר. שורת שרים ומנהיגים במדינת ישראל, ממשה דיין ועד...ביבי, ובתווך עוד כמה שלא אפרט כאן, לא היו טהורי התנהגות בתחום שבינו לבינה, בלשון המעטה. בעיניי, גם מי שאיננו דמות מופת מוסרית או אתית יכול לשרת את הציבור בכשרון רב, ואין סיבה להפסידו. ה'טהרנות' של ועדות איתור למיניהן, והאובססיה התקשורתית לספק להן את הסחורה המוכתמת, אינם נובעים ממקור טהור, לא מאמות מידה אובייקטיביות, ולא מאמונה ברוממות האתיקה (אשר התקשורת רחוקה מכך כרחוק מזרח ממערב). המניע העיקרי הוא שהתקשורת הפכה מ'כלבי שמירה' ל'זאבי ציד'...
קיים ביטוי חז"לי (יומא כב,ב) "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו: חזור לאחוריך". אפשר להעמיס פרשנויות שונות במימרא מפתיעה זו. דבר אחד ברור עולה: איננו נבהלים מפרנסים בעלי דופי. ויודגש, פרנסים ולא רבנים או אישי חינוך (ותרבות?), אשר בכלל תפקידם הוא להיות אנשי מופת ודוגמא לחיקוי.
כח התשובה
ונקודה נוספת ומשמעותית מאד בפי בהקשר העכשווי של חיטוט בעברם של אישים ופסילת כהונתם הציבורית; התפיסה היהודית מעלה על נס גבוה את החרטה, ההתנצלות והתשובה. ואדרבה, צד המופת החינוכי הוא בהכאה על חטא; מדוד המלך ועד...ינון מגל (אני רואה את זקיפות הגבה; לא! לא השויתי! אגב, כמדומה שגם ביבי לא בוש להודות ונסלח לו).
כח התשובה והכפרה טמון בפרשתנו, בציטוט שבראש המדור: "אשר נשיא יחטא", ואזנם הקשבת של חז"ל לרמז חיובי: "אשרי הדור". מחיאת הכף איננה כמובן על החטא אלא על התשובה והכפרה. פרשנים הבחינו כי "מצינו שלוש לשונות בחוטאים; כי, אם, אשר. ביחיד החוטא כתיב 'נפש כי תחטא'. וברבים החוטאים נאמר 'ואם כל עדת ישראל ישגו'. ובנשיא 'אשר נשיא יחטא'... כי מורה יותר על ודאות מלשון אם, ולשון 'אשר' מורה יותר על ודאות מלשון כי... הנשיא הנוהג נשיאותו ברמה מתוך רום לבבו ודאי יבוא לידי חטא, לכך נאמר אשר נשיא יחטא" (כלי יקר).
(נכתב במוצ"ש פקודי)