קצנו ברדיפה של הרב שלמה אבינר את הציונות הדתית

לפני יותר משנה, הרב אביחי רונצקי שליט"א, לשעבר הרב הראשי לצה"ל (בכבודו ובעצמו), פרסם ב'מקור ראשון' מאמר גלוי וכואב, ובו קרא בפה מלא לפרק את הרבנות הראשית לישראל, וזאת, עקב המכשולים ששמו בפניו אנשי ש"ס בבחירות לרבנות פתח תקוָה, כיוון ש"חטא" בכך, ש"שירת בצה"ל יותר מִדַּי שנים". וכך אמר לו במפורש אחד מחברי הוועדה לבחירת דיינים (ח"כ לשעבר, עָתניאל שנלר): "כי אם יגיעו לוועדה שני מועמדים, הראשון ציוני-דתי, עילוי גמור, ומולו יעמוד דובר יידיש שנופל ממנו בהרבה דרגות, האחרון יזכה במשרה". והתהליך נמשך לאורך שנים: כמעט כל הדיינים במדינה כיום הם חרדים, וכך רובם של רבני הערים הספרדיים, במסגרת השתלטות מכוונת של העולם החרדי על מוסדות נחשקים (כספית) אלה. ותהליך זה נושא את חותמה של הרבנות הראשית.

הרב רונצקי אינו היחיד שמַציע לפרק את הרבנות הראשית, שנוסדה על ידי רבנו הגדול הראי"ה קוק שחלם, והמשכנו וחלמנו איתו, לראות בה את "ואשיבה שופטיך כבראשונה"- אלא שלא זכינו. שני הרבנים המשמשים היום רבנים ראשיים הם רבנים חרדיים (שניהם נבחרו בלחץ אישי-פוליטי של אבותיהם: לכאורה נפוטיזם גמור, שאינו ראוי לא מוסרית ולא הלכתית). ראוי לכולנו להיות חרדים לדבר ה', אבל אין כל "חרדיות" במי שפורק מעליו עול הציבור, ואינו שותף מלא עִמּוֹ, לא בפרנסתו ולא בשירותו הצבאי.

העובדה הפשוטה היא, שהציבור היהודי במדינת ישראל כלל לא בחר ברבנות החרדית, שהיא רבנות ממשלתית-פוליטית "מטעם": החילוניים לא רוצים אותה, החרדים מואסים בה, וגם הציוניות הדתית, ברובה המכריע, אינה רואה בה את משאת נפשה.

זאת יש לזכור: הפלא הגדול של הישרדות עם ישראל בגלות בת אלפיים, הִנּוֹ בקהילות וברבניהן. אלפיים שנה שרדנו מצוין, במזרח ובמערב, ללא רבנות ראשית, אלא קהילה קהילה ומנהיגיה הרוחניים, וסדר עולמי זה היה פלא שבפלאים, ואין סיבה שלא נחזור אליו ואל שיטה בדוקה ומנוסה זו.

ואלה דבריו הנכוחים של גדול הדור, הגרי"ד סולובייצ'יק:

"כל השוואה בין הרבנות הראשית וסנהדרין הגדולה שמלפנים היא בלתי נכונה, ויש בה משום זיוף (כך!) האידיאה הנשגבה של בית-דין הגדול בירושלים. התנאים להגשמתה של אידיאה זו אינם קיימים היום. אמנם, היו לישראל גדולי הדור ומאורי האומה... אבל ענקי-רוח אלה לא נבחרו על ידי ועדים וועדות, ולא נתמנו על ידי גוף רשמי. העם בחר בהם ובמשנתם, והרכין ראשו לפניהם מתוך יראת הכבוד ואהבה" (דברי הגות וההערכה, עמ' 94). ועוד טען הרב סולובייצ'יק: "הפוסקים שלנו גינו כל ניסיון להיבחר באמצעות רשות [חיצונית] למשרת חזן, או רב, או משרה אחרת בקהילה יהודית. האיסור מתייחס... גם לשררה יהודית" (חמש דרשות, עמ' 122).

לכן, אם בא הרב שלמה אבינר וטוען כי בימינו אלה מסיבות עקרוניות דתיות דווקא, של טובת הדת וטובת המדינה, מי שמַבִּיעַ התנגדות לרבנות ראשית, ממשלתית, פוליטית וחרדית יש לו- לטוען כך דין "רודף" כביכול (וזה כולל כמובן גם את הגאון הרי"ד סולובייצ'יק), אזי צריך לומר בצער רב, שכל הפוסל במומו פוסל, ולרב אבינר (הרב היחיד בציונות הדתית הקורא בקולו לעזוב את בני עקיבא וללכת לאריאל) - לו עצמו יש דין "רודף"; לא במשמעות ההלכתית אלא במשמעות הדתית האקטואלית- הוא רודף בפומבי את הציונות הדתית ואת מיטב רבניה, מהרב סולובייצ'יק ועד הרב סתיו. באתי לומר, קצנו ומאסנו ברדיפתו אותה, כפי שכתב במאמרו המבזה האחרון שפורסם ב"כיפה".

את זה אני כותב בלב כואב וּמֵצֵר, בזוכרי, שהרב אבינר הוא מגידולי "בני עקיבא" מצרפת, בבחינת "בנים גידלתי ורוממתי וכו'". אילו פרומיל אחד של אחוז מן הסובלנות שיש לרב אבינר כלפי החרדים היה הוא מגלה גם כלפי הציונות הדתית, זו שגידלה אותו, היה זה טוב לתורה וטוב לעם ישראל.

הכותב הוא מזכ"ל בני עקיבא לשעבר, חבר בחבר הנאמנים של תנועת נאמני תורה ועבודה.