ציון עשרים שנה לפטירתו של הרב שלמה גורן מהווה הזדמנות מצוינת לבחון את היחסים הנהוגים כיום בין הדת והמדינה ובין דת וצבא בפרט, וזאת אל מול תפיסתו ומשנתו של הרב גורן. אין ברצוני להתרפק על העבר אלא לעמוד על שורש תפיסתו של הרב גורן מתוך השוואתה לתפיסות הנהוגות כיום, ולהדגים את ההבדלים באמצעות סוגיית קברות חללי צה"ל המנויים על קבוצת עולי ברית המועצות שאינם יהודים על פי ההלכה, סוגיה שמתעוררת אחת למספר שנים וגורמת למתחים עזים בחברה הישראלית.
את עמדתו הבסיסית בסוגיית ההלכה במדינה פרש הרב גורן במכתב ששלח ב-1960 לרבה של רחובות, הרב אלימלך בר-שאול, לאחר שהאחרון ביקש ממנו לבחון את ההתמודדות לתפקיד הרב הראשי לישראל: "חייבים אנו למצוא את הגישה הממלכתית לכל בעיה דתית שהיא. אסור להסתפק בפתרונות מתחמקים שכחם יפה רק לשעה קלה, אלא עלינו לשאוף לפתרונות כוללים על בסיס ממלכתי לכל בעיות הדת וההלכה המתעוררות בימינו. גישה זו מחייבת ריאורגניזציה במבנה של הרבנות הראשית לישראל ומוסדותיה השונים".
תפיסתו של הרב גורן מבקשת למצוא פתרונות כללים לסוגיות הדת והמדינה בישראל, ולא להסתפק רק בפתרונות מתחמקים וזמניים, והוא מדגיש שהדברים מתנהלים כנגד התנהלותה של הרבנות הראשית באותה העת. הרב גורן עצמו מדגיש שהדברים נובעים מתוך גישה ממלכתית. אבי רט, עורך האוטוביוגרפיה של הרב גורן, עמד על כך שזוהי הנקודה המרכזית שהניעה את הרב גורן: "אתגרים רבים ניצבו בחייו של הרב גורן במהלך חייו. במשפט כולל ניתן לומר שהצד השווה של מרביתם היה המעבר מהשטייטל למדינה, מזמברוב לירושלים, מהמחתרות לצה"ל. הרב גורן הבין את גודל התקופה, את צומת הדרכים הטומן בחובו סיכוי וסיכון. הרב הבין שהמעבר למדינה מצריך החלפת דיסקט, אומץ לב, חשיבה מחוץ לקופסה, גדלות בתורה, עקשנות ואחריות גדולה".
נהוג לחשוב כי מדיניות הלכתית שכזו היא מדיניות מקלה ומתחשבת, אך למעשה הדברים רחוקים מלהיות נכונים. לעתים קרובות, דווקא התפיסה הממלכתית היא תפיסה שמביאה להחמרות ויכולה ליצור "בעיות" ותעיד על כך התנהלותו של הרב גורן ושל פוסקים ממלכתיים אחרים לגבי הצבא. מי שבקי בהלכות צבא יודע כי לא פעם דווקא פוסקים בעלי נטיות חרדיות נוטים להקל יותר כיוון שהם מתמקדים בעיקר בבעיות ההלכתיות שחלות על החייל הדתי הבודד ואילו לפוסקים בעלי נטייה ממלכתית חשובות גם סוגיות הלכתיות הקשורות לצבא בכללותו ולא רק על החייל הבודד, מה שדווקא יכול לעורר יותר התנגשויות הלכתיות.
גישתו הממלכתית של הרב גורן התפרסמה בסוגיות כדוגמת פרשת "האח והאחות" או התרת עגונות אך ברצוני להדגים אותה כאן דווקא מתוך גישתו בסוגיית קבורת חללי צה"ל שאינם יהודים על פי ההלכה. הסוגיה ההלכתית העוסקת בנושא מתחילה בתלמוד הבבלי שם נטען ש"קוברים מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום", אך לפי רוב הפוסקים, וביניהם ה"שלחן ערוך"", אין לקבור ממש ביחד את הנכרים והיהודים אלא יש לקבור אותן בחלקות שונות.
הבעיה שהתעוררה בעקבות הלכה זו התעצמה בשנים שמאז פטירתו של הרב גורן, בעקבות העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות החל מתחילת שנות התשעים. בתקופה הראשונה שאחרי עליית יהודי ברית המועצות, לא נמנו מקרים רבים בהם התעוררה בעיה של חללים שאינם יהודים על פי ההלכה, אך בראשית שנות האלפיים, החלו להימנות עוד ועוד מקרים בהם נפלו חיילים שאינם יהודים והדבר אתגר את הרבנות הצבאית. בניגוד למרבית המקרים בעבר שבהם חללי צה"ל שאינם יהודים היו בעלי זהות דרוזית, נוצרית או מוסלמית, שרצונם הטבעי היה להיקבר בבתי קברות מיוחדים של בני דתם, במקרים אלו היה מדובר בחללים בעלי זהות יהודית, בנים למשפחות יהודיות שאף נרדפו בארצות ברית המועצות בשל יהדותם, אך אינם יהודים על פי ההלכה.
לא מדובר בסוגיה מינורית אלא בבעיה רחבת היקף. על-פי נתונים של האגף הצבאי במכון ללימודי יהדות בכל שנתון גיוס מתגייסים כ-3,000 חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה ונמצאים מועמדים לקורס "נתיב" לגיור במסגרת הצבא, קרי, אינם מוסלמים, בדואים, דרוזים או צ'רקסים. למרות זאת, עד היום הרבנות הצבאית ומשרד הביטחון עדיין מגששים בדרכם למתווה הלכתי סופי שיפתור את הבעיה. בכלל, במקום שהרבנות הצבאית תוביל את המהלך לפתירת העניין, היא מתנהלת בתגובה לרעש ציבורי ולהצעות חוק של חברי כנסת בנושא.
הרבנים הצבאיים השונים ניסו להציג מתווים שונים בעלי מאפיינים דומים: הרב ישראל ויס הציע להקים חלקות ייעודיות לחללים אלו באמצע בית הקברות, כך שהחלקה תהיה זהה לחלוטין לשאר החלקות והמבקר בבית הקברות לא יוכל לזהות כי מדובר בקבר שונה משאר הקברים. לעומתו, הרב רפי פרץ מציע לקבור את החללים שאינם יהודים על פי ההלכה במרחק של מספר מטרים, כך שבשטח שבין הקברים יהיו עצים שיגרמו לכך שהקברים לא ייראו מובחנים. מנגד, ישנם הטוענים שהפתרונות האלה נראים טוב בעיקר על הנייר אך בפועל שקשה לבצע אותם בצורה שאכן לא תהיה מובחנת, וזוהי הסיבה שעדיין לא נמצא מתווה מוסכם.
האם הרב גורן היה מנסה לפתור את הבעיה בצורה אחרת? כנראה שכן. הוא אמנם לא חי בתקופה שסוגיה זו התעוררה בצורה רצינית בנוגע לעולים מברית המועצות, אך בשנים האחרונות התפרסמו מספר התייחסויות שלו למקרים דומים שהתרחשו בעת כהונתו כרב הראשי לצה"ל. בספרו האוטוביוגרפי "בעוז ותעצומות" (עמ' 152-153) שהתפרסם לפני כשנה מספר הרב גורן על שארע במלחמת העצמאות, בשלב שקדם להקמת צבא ההגנה לישראל: "התעוררה בעיה בנוגע לקבורתם של לוחמים לא יהודים. בין הלוחמים שלנו היו חיילים שערקו מהצבא הבריטי והמשטרה כדי להצטרף לצבא שלנו. היה מקרה שאחד מהם, לוחם בריטי לא יהודי שהתנדב לכוחותינו, נהרג בקרב. באו אלי ושאלו אותי מה לעשות בקשר לקבורתו. פסקתי להם שיש לקבור אותו בבית הקברות היהודי, אבל לא עם כולם, אלא באופן מיוחד בצד, בחלקה הצבאית שבה נקברו הלוחמים".
הרב גורן ממשיך ומסביר מדוע התיר לקבור את החלל הנוצרי הזה ושכמותו בבית הקברות היהודי: "אמרתי שהאיש הזה הראה מסירות נפש בלתי רגילה לעם היהודי... צריך לזכור שהם לא נהרגו סתם במקרה עם יהודים, אלא שהם התנדבו ומסרו נפשם על העם היהודי ועל ארץ ישראל, אז ודאי שמגיע להם להיקבר עם יהודים". למה, אם כן, ביקש הרב גורן לקבור את אותו נוצרי בצדי בית הקברות? מסתבר שהיה מדובר בבעיה טכנית: "הבעיה היתה מה לעשות אם בני משפחותיהם ירצו לשים צלב על המצבה. רק בגלל הצלב לא נתתי אישור לקבור אותם ממש עם היהודים, אחד ליד השני, כי לא יאה שיהיה צלב בבית הקברות היהודי. לכן הוריתי לקבור אותם בחלקה מיוחד בתוך בית הקברות היהודי. הפסיקה הזו נשארה גם לאחר מכן, וכך נהגו ביחס לנוצרים שהתנדבו לצבא ההגנה לישראל ונפלו בקרב".
אם כן, רק בגלל חשש טכני מפני צלב החליט הרב גורן לא להתיר לקבור את החללים הנוצרים הללו ביחד עם היהודים לגמרי, אך כיום ברור שחשש זה לא קיים כיוון שחלל נוצרי מבקש להיקבר בבית עלמין לחללים נוצרים, ואילו אנו מדברים על חללים בעלי זהות יהודית דווקא.
מקרה אחר התרחש בשנת תשכ"ח, ותשובתו של הרב גורן בנוגע אליו התפרסמה לפני כשלוש שנים בשו"ת תרומת הגורן חלק ב. הרב גורן נשאל בתור הרב הצבאי הראשי "האם מותר לקבור קצין שנפל בקרב ושנולד מאם נכריה ואב יהודי, בבית קברות צבאי יחד עם שאר הלוחמים היהודים". בתשובה זו הרב גורן מעמיק בעיון ההלכתי ומראה שהסיבה שאין לקבור יהדי עם גוי היא כיוון ש"אין קוברים צדיק עם רשע", אך במקרה זה הוא מסביר שהדבר לא שייך: "...וברור כי הסתייגות קלה זו של הב"ח שבכל זאת אין לקבור אותם ממש ביחד זה אצל זה, משום שאין קוברין רשע אצל צדיק, אינו אלא כאשר לא נהרג הנכרי למען היהודים ולא מסר נפשו על ישראל. אבל בנידון דידן, כאשר נהרגו חיילים שעל פי ההלכה נחשבים כנכרים ונפלו למען העם והארץ, הרי הם יותר מחסידי אומות העולם שכתב הרמב"ם עליהם בהלכות מלכים שיש להם חלק לעולם הבא אלא נידונים כקדושים שמוזמנים לחיי עולם הבא, כמו היהודים עצמם".
הרב גורן אפילו לא נדרש כלל להזדקק לכך שהקצין היה בן לאב יהודי, אך הוא אומר שבמקרה שכזה, המקביל למקרים של רבים מהחללים שעלו ממדינות ברית המועצות, פשוט אפילו יותר לאפשר את הקבורה המשותפת: "בענין הקבורה, על כל פנים לדעת הב"ח, מותר לקבור אותו בקבר ישראל. על אחת כמה וכמה מי שאביו יהודי, שלפי דעת פוסקים אחדים מתיחס הוא לאביו מדרבנן... שאם נפל במלחמה למען העם והארץ, מותר לקבור אותו בקבר ישראל יחד עם שאר החיילים שנפלו על הגנת המולדת". בהתאם לכך, מסכם הרב גורן שאותו קצין "נקבר לראשונה בקבר ישראל, יחד עם קדושים אחרים, בבית הקברות הארעי בשלח, לאחר שנפל למען העם והארץ וכרת ברית דמים עם ישראל וארצו". בתשובה זו הרב גורן לא מזכיר כלל את הצורך להבחין בין החלקות כנראה מכיוון שלא מדובר בחלל שיש חשש שמשפחתו תחפוץ לשים צלב על קברו.
כמעט יובל שנים עבר מאז פסיקה זו של הרב גורן, אך באופן אבסורדי נראה שרק הלכנו אחורה. הרבנים הצבאיים של היום חוששים מללכת בדרכו של הרב גורן, ומבקשים בכל אופן ל"הסתדר" עם ה"שלחן ערוך" במקום להבין כמו הרב גורן, שדינו של גוי המוזכר ב"שלחן ערוך" כלל לא דומה לדינו של גוי מזרע ישראל שנלחם בצבא של המדינה היהודית לצדם של יהודים, וזאת עוד מבלי שהתייחסנו לחשש שהידיעה על הפרדה בין החללים בשעת הקבורה יכולה להשפיע על המוטיבציה שלהם. יש הטוענים שבשל הרגישות שיכולה להיות לדבר מצד משפחות של חללים דתיים, הרבנות הצבאית אכן צריכה להלך בין הטיפות, אך נראה שגם אם הדברים נכונים היה ראוי שהרבנות הצבאית תיתן את הדעת על כך שמבחינה עקרונית אין צורך בהפרדה בין החלקות, כפי שסבר הרב גורן.
אם נשתמש במושגים שטבע הרב גורן, טוב תעשה הרבנות הצבאית אם במקום לקדם "פתרונות מתחמקים שכחם יפה רק לשעה קלה", תשאף ל"פתרונות כוללים על בסיס ממלכתי" ובכך תבצע את המעבר הרעיוני משטייטל למדינה.
המאמר התפרסם במגזין פסיפס