ספור החייל המואשם בהריגה- הוא ההוכחה לכך שהצבא שלנו הוא לא צבא הגנה לישראל.
אם עוד השלינו את עצמנו שהצבא שלנו הוא צבא הגנה לישראל- בא ספור המשפט על החייל בחברון ועכשיו נודע הדבר. למעשה הצבא שלנו הוא צבא של שכירי חרב. מגייסים חיילים, משלמים להם קצת כסף, ומעדיפים לסכן את חייהם. רק שמישהו שם בחוץ- לא ברור בדיוק מי- לא יצקצק וירים גבה על מה שהם עושים. שם בחוץ יורים- עורפים- הורגים ומפוצצים- לא למען ההגנה אלא למען תאוות הכבוד, הכסף היוקרה. את חיילינו מעדיפים לסכן מול האויב- המחבל.
הצבא שלנו הוא צבא שבו החיילים נתונים לגחמות הפוליטיות של הממשלות השונות בישראל. נתון כמו שבשבת למצב הרוח של שר הביטחון התורן. ברצותו - נלחמים. ברצותו- מאשימים את החייל בהריגה.
תלוי גם מי מכוון מאחורי הקלעים את הפוליטיקלי- קורקט. פעם נלחמים ופעם נוצרים את הנשק ונהרגים. פעם כובשים ופעם מפנים והורסים. בקצור- אין פה צבא הגנה אלא צבא של רובוטים.
פעם, לפני שנים, ניסינו להגיד שצבא לא מפנה ישובים והורס בתים. היו בינינו שעודדו סירוב פקודה. אמרו לנו - לא, אסור לפלג את העם. אסור לפלג את הצבא. צבא הגנה לישראל הוא צבא קדוש. מאוחד.
ממשלות ישראל מפנות ישובים והורסות בתים- כשמתחשק להם. כעבור תקופה- לאותו מקום מפונה שולחים חיילים להתפוצץ במנהרות. עכשיו- במקום להגן על חיי החיילים שנמצאים במתח לא יאומן מול מחבלים בפועל- נוטשים אותם ודנים אותם ושופטים אותם.
הפילוג כבר כאן. הכעס כבר ברחובות. האסימון נופל לעם ישראל. הברור מתחיל להתברר.
רצוי שלא נקריב את בנינו למולך. רצוי שלא נקדש את הממלכתיות. רצוי שנשמור על חיי חיילינו. רצוי שהצבא שלנו יהיה באמת צבא הגנה לישראל ולא צבא של שכירי חרב. לא. לא טוב למות בעד ארצנו- טוב להרוג את האויב בעד ארצנו.