פרשיית הרב מהצפון מציבה בפנינו סימני שאלה רבים, איך זה יכול לקרות? איך אפשר למנוע זאת? וכיצד אנחנו יכולים להתגבר על יצרנו אם גדולים מאתנו נפלו?
בספר בראשית פרק ו התורה מתארת את יצירתם של הנפילים, אלו הולדות שנולדו כתוצאה מנפילת "בני האלהים", שלקחו נשים מבנות האדם "מכל אשר בחרו". לפי הכתוב וכך גם מובא בספרי , לקיחה זו לא נעשתה מתוך הסכמת הנשים, אלא הן נלקחו בניגוד לרצונן.
רש"י על הפסוק מסביר שאלו היו בני השופטים והשרים, אנשים חשובים, ואילו במסכת יומא סז מביא רש"י פרשנות אחרת שאלו הם מלאכים שנפלו מהשמים וחטאו עם בנות האדם.
רש"י אמנם לא מסביר מדוע הם נפלו, אך במדרשים מאוחרים מובא שחטאם של המלאכים היה שהם קטרגו על בריאת האדם ואמרו לפני הקב"ה שלא כדאי לברוא את האדם "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", הם טענו שבגלל אפסיות האדם לא כדאי לבוראו.
בעקבות דבריהם הקב"ה הטיל אותם לארץ לכאורה, כדי להראות להם שגם הם לא יכולים להתגבר על יצרם ואינם טובים יותר מהאדם.
אולם, נדמה לי שישנו לקח חשוב שנלמד מתשובתו של הקב"ה למלאכים, הם חשבו ש"מה אנוש כי תזכרנו" הוא נקודת חולשה אצל האדם. אך הקב"ה רצה להראות להם שדווקא אפסיות האדם היא נקודת החוזקה הגדולה ביותר שלו, היא זו שמאפשרת לו שלא להפוך למפלצת.
ואילו אתם המלאכים הגדולים "בני האלהים", הבוטחים בכוחכם הרוחני ובגדלותכם, חסר לכם מעצור הבטיחות, ולכן, אצלכם המצב הרבה יותר גרוע "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", אין לכם גבול.
לעומת האדם הפשוט שחי את הפסוק "מה אנוש כי תזכרנו" ומודע למגבלותיו וחולשותיו, הוא יודע שאינו מלאך וגם אם יש לו כחות רוחניים, הוא לא שוכח את היותו "אדם", יש לו מעצור בטיחות, והוא מסוגל לעצור את עצמו שלא להגיע למקומות אסורים.
הלקח הזה צריך ללוות אותנו על כל צעד ושעל מחיינו, בכל פעם שאנו מרגישים כמו "בני האלהים", נזכיר לעצמנו את הפסוק "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", מודעות לחולשות שלנו היא הדרך לעצור את נפילת המלאכים הבאה.