הרב דרוקמן הוא אדם יקר. אני מכירה אותו עוד מילדותי בקיבוץ עין צורים עת היינו מגיעים ללמוד בביתו, או לשמוע שיעורים בליל שבועות בישיבת אור-עציון. אחר כך זכיתי להכיר מעט מעשייתו הברוכה והחשובה בנושא הגיור, ואף פעלתי כמנהלת מרכז יעקב הרצוג בשיתוף עם אנשי בית דינו בדרכים שונות למען קידום מהלכי הגיור המכיל ולא המדיר לרבבות העולים מברית המועצות לשעבר.
אין ספק כי כמו עוד רבים המכירים את האיש המקסים הזה ואת מפעליו החינוכיים ועשייתו למען עם ישראל - שמחתי עם היוודע ההחלטה להעניק את פרס ישראל לרב חיים דרוקמן. אלא שלא כמו כולם, שמחה זאת הועמה בשל כתם בעברו.
המכתב שהתפרסם על ידי בני ישיבת נתיב מאיר הציף מחדש את הפרשייה הכואבת ההיא. עת שתקו קברניטי הציונות הדתית ובניהם גם הרב דרוקמן ולא דיווחו על מעשיו הקשים של הרב קופולביץ (אשר הורשע בסופו של דבר וישב בכלא 3.5 שנים).
אכן קשה.
אולם אני שואלת אתכם עם יד הלב, איפה הייתם אתם? איפה היו רוב אנשי הציונות הדתית (והחברה הישראלית בכללה) לפני 15 שנה? עלי להודות גם אני עברתי מהפך בשני העשורים האחרונים. הרב דרוקמן נפל באותה מלכודת דבש המכונה 'תמימות' 'נאיביות' והמחלה הקשה מכל של 'רצון לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית' (קיבוצניקים, דוסים ושאר בני מגזרים מכירים היטב את הנגיפי המחלה הזו שעדיין מסתובבים פה ושם במקומותינו). למרות שעברו פחות משני עשורים (המעשה נחשף ב1997) דומה כי אנחנו מדברים על עידן אחר. לפני שנחשפנו ל'פורום תקנה', למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית במגזר הדתי, ולשאר פיסות מידע יומיומיות כמעט בכלי התקשורת. כל אלו סדקו את חומת השאננות שלנו. אנחנו כבר יודעות ויודעים: זה קורה בכל המגזרים, ובמקום שיש בו מרות (רבנית, ממשלתית, פיקודית או אחרת) על אחת כמה וכמה. קהילה לא נמדדת נוכח השאלה אם זה קורה בשטחה, אלא נוכח השאלה איך אנשיה מגיבים לאלימות זו.
הרב דרוקמן היה שבוי באותן הנחות שליוו את רובו של הציבור הדתי (ואף מרבית הציבור הכללי) וצר וכואב לנו על כך, אבל אני מאמינה לדבריו ששגה בתום לבב. שמחתי לראות כי הרב דרוקמן המתנצל בפומבי ואמר: "שגיתי!"
יותר מקשה לי לקבל את התנהגותו אז בעשור האחרון של המאה העשרים קשה לי הגנתו על הרב מוטי אלון שנעשתה רק לאחרונה (2010). ועל כך יש להתריע! כי תמיכתו באלון איננה רק נתינת כתף לאדם בצרה, היא הפניית גב לקורבנותיו! ולא עוד אלא שבינתיים למדנו כולנו משהו... ונחשפנו לטרור החבוי של המתעללים בבקשם לפתור הכול בשקט בחיק המשפחה הלוחמת/הרבנית/ היישובית.
עם זאת אני עומדת על כך כי הרב דרוקמן ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים. האם יש צדיק הארץ אשר לא יחטא? אני מבינה את כאבם של התלמידים שנפגעו, והייתי שמחה אם הרב דרוקמן היה מודה בחטאו בקול רם יותר. הייתי שמחה לו היה מפרסם באותיות של קידוש לבנה בכל עיתוני השבת הצהרת התנצלות ובקשת סליחה מקורבנות הרב ההוא ... וההוא...
אבל, אם ניתן את הפרס רק לאנשים טהורים שמעולם לא מעדו ולא שגו - הרי שאפשר לסגור את הסעיף התקציבי של 'פרס ישראל' במשרד החינוך.
מעידתו החמורה כמו גם התנצלותו הפומבית צריכה ללמד את כולנו ש:
א. רבנים הם בני אדם (נדמה לי שבציבור שלנו הולכים ומדחיקים עובדה זו!) הם עושים שגיאות כמו כל אחד, אם כי שגיאתם של אנשי ציבור עולה לכולנו ביוקר רב ...
ב. כוחו של אדם בהכרת טעותו.
ג. אחרי ההכרה בא הוידוי. אמירת "אשמתי בגדתי", ומה שאמר דוד המלך "חטאתי לה'!" נוכח נתן הנביא וכל קוראי התנ"ך לדורותיהם ראוי שיהווה דוגמא גם לרבנים.
חברותיי וחבריי ממרכזי הסיוע ומפורום תקנה, הפועלים למען אותם נערים שנפגעו, הבה נלמד את נערנו גם לסלוח למי שטעה והודה. הרי לא הרב דרוקמן הוא שניצל תמימותם של נערים תחת חסותו, חטאו החמור הוא בכך שלא התריע, שלא פנה למשטרה ... אבל דומני, כי עכשיו אין ספק, בפעם הבאה שהרב דרוקמן ידע על פשע שכזה הוא יהיה הראשון לדווח על כך למשטרה!
ד"ר גילי זיוון היא מנהלת שותפה במרכז יעקב הרצוג, וחברת ועד קולך.