במדינה שבה סוגרים עסקאות שבויים על פי עוצמת זרם הדמעות של המשפחות, מאוד מפתה לבסס את המאבק נגד עקירת יישובים על הרגש. במסלול האמוציונאלי, צריך פשוט לתאר את המראות הקשים של הפינוי, להלך אימים עם הטראומה שתיגרם לילדים, ולנסות לסחוט הזדהות רגשית של העם, עם המאוימים בעקירה. לכאורה זאת הדרך המתאימה ביותר למאבק על דעת הקהל, אך בפועל, במגרש הרחמים, אין לנו סיכוי. כל הרוג, או פצוע בגזרת עזה, ינצחו תושב מגני טל ש'בסך הכל' נדרש ממנו לעבור דירה, ולקבל על כך פיצויים. הסנטימנטים נתונים יותר לאלו שכבר נפגעו פיזית מאשר לאלו שעלולים להיפגע בממונם, ואימהות החיילים יביסו בקלות את אמהות הילדים מגוש קטיף. לכן, למרות הפיתוי, לא מומלץ לנהל את הקמפיין נגד ההתנתקות במסלול הדמעות. במקום זה כדאי לבחון תחושה אחרת שמשחקת תפקיד מרכזי בהכרעות הלאומיות.
אחד המאפיינים הבולטים של הישראלי הממוצע הוא שהוא לא אוהב לצאת פראייר. הפחד מההרגשה ש'דפקו אותי' קיים לא רק בתור לבנק או בביטוח הרכב, אלא גם ברמה הלאומית. זה לא סוד שהנוסחה הפופולרית בתחום המדיני היא 'ניכנס בערבים ונצא מהשטחים'. סוד ההצלחה של הנוסחה הזאת נובע בדיוק מאותה נקודה. הישראלי המצוי לא ממש מחובר ליש"ע. ההתנחלויות לא ממש יקרות ללבו, אבל הוא כל כך שונא להרגיש פראייר במלחמה שלו בטרור, עד כדי כך שהוא יהיה מוכן להילחם בשבילן, העיקר לא להרגיש שהפלשתינאים עשו ממנו צחוק. גם נתניהו מכיר את הנוסחה הזאת, ולכן הוא הצליח להנחיל את הסיסמה שלו: "יתנו יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו".
בהשלכה על המערכה הנוכחית - צריכים לשדר לעם שמי שיוצא מגוש קטיף, יוצא פראייר. המסר שצריך להעביר הוא שאין שום סיבה הגיונית לנסיגה, שההתנתקות היא תבוסה, היא הפסד, היא בריחה, שהטרוריסטים צוחקים עלינו, שעראפת מכופף אותנו, ושאחמד יאסין פשוט נהנה מכל רגע. אם אנשים ירגישו שהם מפסידים מהתוכנית הזאת, התומכים בנסיגה הם אלו שיצטרכו להזיע ולהסביר לנו מה בדיוק אנחנו מרוויחים מהרעיון המופקר הזה. עם כל הרצון לקבל חיבוק, זה לא הזמן לבנות על אהדה וסימפתיה לתושבי גוש קטיף. חיוך ניצחון של מחבל, משפיע על דעת הקהל הרבה יותר מדמעה של מתנחל.