אין עם השואף שלום יותר מעם ישראל, תכונה זו מצויה עמוק בטבענו ומופיעה לכל אורך ההיסטוריה, "וקראת עליה לשלום", "וכל נתיבותיה שלום" אבל הטבע הזה עלול גם להרדים ולסמא את העיניים.
שקט הוא לפעמים רפש כדברי זאב ז'בוטינסקי. כאשר אומרים שקט יענה בשקט מתכוונים לאויבי ישראל העזתים או לחיזבאללה וכל יתר מלאכי חבלה. אמירה זו באה מהרצון שלנו לא להילחם, אך זו אינה אלא אשליה הגורמת לשפיכות דמם של ישראלים כמו רצח שלוש הנערים הצדיקים הי"ד, וכמו המשך מזימות אויבינו הקמים עלינו לכלותינו. דווקא ההתגייסות והנכונות להילחם בעוז היא שתחסוך שפיכות דם ישראל חלילה.
נכון, עם ישראל בחלקו מרוצה כאשר מנהיגיו דוחים את יום הפקודה ומאפשרים חיים של שקט לעוד תקופת חודש או ימים. אבל, אם נזכה למנהיגים אמיתיים שיאמרו אנחנו ניזום ונקדים תרופה למכה, נגייס כל כוחותינו הסדיר והמילואים בארץ ובתפוצות, הכלכלי והצבאי ונצא להילחם בכל מי שרוצים לעקור אותנו מארץ ישראל "צא והילחם בעמלק!" כולנו נלך עמם.
בצפון, בדרום, ביהודה ובשומרון ובלב מדינת ישראל, מחכים אויבינו לשעת המבחן, יום יום הם פוגעים ומשבשים, רוצחים וגובים דמי חסות, בירושלים ובמשולש, בגליל ובנגב.
בימים אלו אני נזכר שבמלחמת העולם השנייה היו לבריטניה שני ראשי ממשלה, הראשון, צ'מברלין, נקט בשיטת הפייסנות והכניעה, והכיבוש באירופה לא איחר לבוא. השני, צ'רצ'יל, הבטיח דם יזע ודמעות והציל את אנגליה ואולי את כל אירופה. אמנם זה לא היה פופולארי, לא אז ולא היום אך זה היה אמיתי.
המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג, כתב על מלחמת הארץ וירושלים: "חייל יהודי מתפלל ברובה לשלומך, נא ינעם לך רובה מעוגב מנגן"
חלים התנאים ליציאת העם למלחמת מצווה: עזרת ישראל מיד צר, כיבוש הארץ ומחיית עמלק שבכל דור ודור וזו התפילה ברובה והיא נעמה יותר לשעתה מעוגב המנגן בבית המקדש. כינורו של דוד עיתים מנגן במקלע צרורות נגד אויבי ישראל, ועתים ישנם שינגן את שירי התהילות נעים זמירות ישראל.
יהושע בין נון כובש הארץ לימדנו, מי שישלים ויקבל שלטון ישראל - שישלים, מי שירצה לפנות ולעזוב - יפנה, ומי שנלחם בנו - נילחם נגדו עד כלותו.
יש עת מלחמה ובע"ה תבוא גם עת שלום.
הרב שמעון בן ציון הינו ר"מ במכון מאיר בירושלים ונכה צה"ל