עת להרוג

חמישה מאסרי עולם, ועוד שבע שנות מאסר. את העונש הזה, שנשמע יותר כמו חידה מתמטית מאשר כמו עונש, גזר בית המשפט השבוע על השני מבין רוצחי משפחת פוגל הי"ד. 130 שנה בכלא לכל אחד - בהחלט הרבה זמן לשבת ולהרהר בו על התנהגותם הלא-נאותה, למרות שנראה לי שאחרי ה-100 הראשונות הם כבר יתרגלו. זה, כמובן, בהנחה שאיזו עסקת שבויים לא תשחרר אותם קודם.

השופטים דחו את הדרישה להטיל עונש מוות על הרוצחים; "חברה אנושית נמדדת בהפעלת שיקול דעת ובכיבוד ערכיה המוסריים דווקא בעתות משבר", טענו. אין המחשה טובה יותר לעיוות המחשבתי והמוסרי שהשתלט על המדינה, מאשר אמירה אומללה שכזו.

אם יש מישהו עלי אדמות שמגיע לו עונש מוות, אלו אותם רוצחים. זו כבר מזמן לא שאלה של הרתעה ותועלת; מי שדן בעונש מוות רק מנקודת ההיבט ההרתעתי שלו, אוזניו אטומות כנראה מלשמוע את זעקת דם הילדים העולה מן האדמה. כי מעבר לשיקולים של רווח והפסד, קיים השיקול הבסיסי ביותר, המהותי ביותר, של הצדק. והצדק דורש שהרשע יבוא על עונשו, מידה כנגד מידה; ששופך דם האדם - באדם דמו יישפך; שלארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו.

הפחד מפני השימוש בעונש מוות, אין לו דבר עם מוסריות. מה שעומד מאחוריו אינו אלא ייאוש, ספקנות, וחוסר אמונה בקיומו של הצדק. מי שמנו לשפוט אחרים? וכי אנחנו יותר טובים מהם? האם הערכים שבהם אנו מאמינים הם מוחלטים, ולא רק תוצר של הבנייה תרבותית וחינוכית מסוימת? הפחד מפני הוודאות, מפני נקיטת עמדה חד משמעית, מפני עשיית משפט וצדק אמיתית - הוא שמוביל את השופטים לברוח מההכרעה הכל-כך מתבקשת וצודקת, ולהסתפק בעונש הנדוש והעלוב כ"כ של מאסר. בית סוהר - עבור החברה הפוסט-מודרנית לא קיים שום עונש אחר, שום אבחנה בין מועל בכספים לבין רוצח תינוקות. כל מה שהיא מעיזה לעשות הוא להסתיר אותם מאחורי חומות הכלא, כשגם זה כמובן לא מתוך "צדק" חלילה, אלא רק כאקט של הגנה עצמית. הסגידה העיוורת לאדם הפכה לפחד חולני מפני כל שיפוטיות, כל יומרה לצדק, כל דבר שעלול להוביל לפגיעה גופנית כלשהי באדם כלשהו - גם אם הלה איבד כל שריד של צלם אלוקים שבו.

החברה הפוסט-מודרנית פוחדת פחד מוות מפני המוות. עבור מי שאין לו אלא עולם הזה, המוות נתפס כאיום כ"כ נורא, עד שאין הוא מוכן לתת לו שום דריסת רגל בעולמו - גם לא כאשר מדובר בהוצאה להורג של רוצחים. "אם אהרוג את רוצח הוריי" - אומר הארי פוטר, בספר שמיליוני ילדים בעולם מתחנכים לאורו - "אהפוך להיות רוצח כמוהו". זהו בדיוק המוסר המעוות המהדהד בדבריהם של שופטי בג"צ. כשאין צדק, אין משמעות לחיים, ואין שום דבר מעבר לחיים; שום דבר שכדאי למות למענו, ושום דבר שמוצדק להרוג למענו. מה שנותר הוא לשמור על "קדושת החיים" בעקשנות נואשת, ולהתעלם מקיומם של הרשע והרוע, כמו ילד המתחבא מתחת לשמיכות, כדי לא לראות את המפלצות הנכנסות לחדרו. לילדי משפחת פוגל, כידוע, זה לא הועיל. המפלצות הרגו אותם.

מדינת ישראל הוציאה להורג בכל תולדותיה אדם אחד ויחיד - הנאצי אדולף אייכמן ימ"ש. אבל כחלק מהמיתולוגיזציה של השואה, הפכו הנאצים לא רק לסמל המובהק של הרוע, אלא לסמל הבלעדי שלו. סוכני מוסד גוררים נאצים קשישים וסניליים מבתי האבות שלהם כדי להעמיד אותם לדין, בעוד מחבלים ורוצחים פלשתיניים מקבלים מלון חמישה כוכבים בכלא, עם לימודים אקדמאים והכל, על חשבונה של מדינת ישראל. מישהו שם למעלה עוד לא הבין, שבשביל להיות "נאצי", להיות המפלצת המיתולוגית הזו שאותה מותר להרוג (כי הרי זו מפלצת, לא אדם) - לא צריך להיות דווקא בן הגזע הארי, לדבר גרמנית וללבוש מדים שחורים מבריקים. אפשר גם להיות ערבי מוסלמי למשל, ולירות טילים על אוכלוסיה אזרחית, לפוצץ בתי קפה או לשחוט תינוקות בשנתם. אבל שופטי בג"צ שבויים במיתולוגיות של העבר, והם לא יגזרו עונש מוות על נער פלשתיני מסכן. זה יהיה בלתי מוסרי - הרי לא קוראים לו אייכמן...

לכל זמן ועת לכל חפץ. עת להרוג ועת לרפוא. ועכשיו זו עת להרוג. כי מי שרוצה לחיות, חייב לדעת גם מתי להרוג - למען החיים, ולמען המתים.