כ20% מתושבי מדינת ישראל הינם ערבים. רובם המכריע מוסלמים ומיעוטם נוצרים. במספרים, זה יוצא כמיליון ושבע מאות אלף נפשות. ביהודה ושומרון חיים עוד כמיליון וחצי ערבים (תלוי מי סופר) ומסביב לגבולות המדינה שוכנים להם כמה עשרות מיליוני ערבים. מדינת ישראל עומדת בתווך, בתוך סביבה ערבית מובהקת זו וממשיכה להתקיים. במשך העשורים הראשונים למדינה עיקר הקשר עם המרחב הערבי שסביבנו הערבית היה על רקע לוחמה. לוחמה כלפי חוץ ובמקביל לה, לוחמה כלפי פנים. עד לשנת תשכ"ו (1966), חיו אזרחי ישראל הערבים, אלה המכונים "ערביי 48", תחת ממשל צבאי שהטיל עליהם הגבלות שונות כתנועה והתאגדות. עם התבססות המדינה בוטל שלטון צבאי זה ובכך הוקלו חייהם של מאות אלפי אזרחים. העשורים האחרונים מאופיינים בביטחון יחסי כלפי חוץ, כשנראה שתם עידן המלחמות כנגד מדינות קרובות הרוצות "למחוק" אותנו באופן צבאי והחלה מערכה פנימית, מערכה בתוך הבית. עיקר הבעיה הביטחונית היומיומית של ישראל כיום היא סביב הסוגיה ה"פלסטינית". אנרגיה אדירה מושקעת בסוגיה זו, תוך ניסיון "לפתור את הבעיה". השמאל גורס כי אם נעשה כך וכך, נתבע את "סיום הסכסוך" וגם נשיג אותו והדבר נראה להם כאפשרי. הליכוד ומה שנקרא "מפלגות מרכז" גורסים כי אסור לנו לוותר על נכסי הביטחון כל כך מהר ויש לעשות צעדים איטיים יותר לקראת השגת "שלום" המבוסס גם הוא על עיקרון החלוקה.
הצד השווה שבכולם הוא התפיסה כי חיים במרחב שלנו תלויים בהפרדה. זהו ה"דו קיום" המיוחל. נחיה בשתי מדינות, זו לצד זו והכל יהיה בסדר. אם וכאשר יתרחש מצב מדיני כזה, לבד מכך שהמצב הבטחוני יורע לאין שיעור, נמצא את עצמנו חוזרים חלילה לעובדה ש20% מתושבי המדינה הינם ערבים. או אז, אין שום סיבה שהם לא ידרשו גם לעצמם עצמאות.
ברצוני לטעון שמקום המדינה ועד היום, המדינה כממסד וכבעלת מערכות שלטון, חינוך ועיצוב המציאות בארץ, אינה מנסה להתקרב לאוכלוסיה הערבית. ברצוני להציע דגם חדש של דו קיום אשר בעיני הוא דו קיום אמיתי או לפחות, אמיתי יותר מאשר דו קיום של הפרדה בו הערבים פשוט מאד "נעלמים לנו מהעיניים". את המשימה הזו אני מייעד לא רק אך בעיקר ודוקא לציבור הדתי לאומי, אשר בעיני הוא ציבור אשר יכול לקחת אותה על כתפיו. האיפוק, הסובלנות, הבגרות והאחריות הקיימים בציבור זה, יחד עם האופי הדתי שלו, היודע להבין מהי משמעות של דת עבור אדם, מאפשרים לו לנוע לכיוון שינוי בתחום היחס של המדינה לתושביה הערבים. המחויבות הדתית של הציבור הדתי לאומי תמנע ממנו לאבד את זהותו הדתית והלאומית כך שאיני רואה חשש ממשי לנישואי תערובת כתוצאה מהכיוון אותו אני מציע.
אפתח בסיפור. כשסבא שלי עלה לארץ מוינה בשנות העשרים כחלוץ דתי, תוך שנים מעטות ידע ערבית מדוברת שוטפת. כחקלאי שעבד בפרדסים הוא בא במגע שוטף יום יומי עם ערבים באיזור פתח תקוה ורכש מהם את שפתם. כמה מאיתנו יודעים ערבית? כמה מאיתנו יכולים לפתוח עם בעל מלאכה ערבי בשיחה ולהסביר לו לדוגמה ש"אנחנו רוצים שהכיור יהיה 20 סנטימטר שמאלה"? שלא נדבר על דיון רפואי עם רופא ערבי בבית החולים המטפל בנו או ביקירנו המאושפז שם. כמה מאיתנו יודעים משהו על התרבות הערבית בארץ? מה מתרחש בכפרי הגליל? מה יחסם של ערביי עכו לערביי יו"ש ומה הם חושבים על החמאס? כמה מאיתנו סתם מתענינים באפשרויות התעסוקה של צעירה או צעיר בטייבה או במראר?
דומני שהתשובה לכך היא שאנו יודעים מעט מאד על הערבים הגרים בתוכנו. ובאמת, איך נדע עליהם אם אנו לא יכולים לדבר בשפתם ולקרוא את לשונם? האם חשוב באמת לצעיר ישראלי במרחב שלנו לדעת אנגלית או שמא ערבית היא השפה הדרושה לו בראש ובראשונה?
ומנגד, מה מרגיש ערבי מבוסס, בעל משפחה ובעל ערכים, כלפי מדינה וחברה שכלל לא טורחת לעשות צעדים לקראתו? הוא הרי יודע את שפתנו ומבין מה אנו חושבים ואומרים מתוך שמיעת רדיו וצפיה בטלויזיה, אך רובנו כלל לא יכולים לעשות את המהלך ההפוך. האם יש לו סיבה אמיתית לגלות יותר רצון להשתלבות במדינה או אפילו לתמוך בה?
לא פלא שבינתיים, במהלך 68 השנים האחרונות קמו עלו והשתלטו על החברה הערבית הישראלית קולות מאד קיצוניים (כדוגמת "ועדת המעקב") הקוראים להקמת מדינת כל אזרחיה כתוספת וחיזוק למדינה הפלסטינית שהם רוצים בהקמתה. לא פלא שרבים מהאזרחים הערבים בישראל רואים את עצמם כאחים ל"אחיהם הפלסטינים" הנמצאים "תחת הכיבוש", כשהם עצמם מצויים תחת ה"כיבוש" בגליל, במשולש ובירושלים.
מתוך ביטחון, עצמה, תחושת שייכות וזיקה בלתי ניתנים לערעור ולשינוי ביחס לאדמה הזו, עלינו לשנות גישה או "להחליף דיסקט" ביחס לערביי הארץ.
ראשית, יש להפוך את ידיעת השפה הערבית לחובה במערכת החינוך כולה, כחלק מלימודי הליבה. יש לחייב קבלת ציון מינימום ברמה של 3 יחידות לפחות אם לא יותר, כתנאי לקבלת תעודת בגרות ללימודים במערכת החינוך הישראלית. כחלק מלימודים אלה יש לדעת ולהכיר את התרבות הערבית, ובכלל זה רקע היסטורי, דתי וידע עכשווי על החברה הערבית בארץ. צעד זה צריך להיעשות כחלק ממדיניות ממשלתית כוללת שעיקרה הכלת החברה הערבית בתוך החברה הישראלית, על בסיס כמה עקרונות ציוניים.
-
מתן זכויות שוות לכל תושבי המדינה. עיקרון זה כבר קיים אך יש להדגישו בתכנית המוצעת.
-
נתינת כבוד וערך לחברה הערבית, על בסיס שונות אתנית בלבד ולא על בסיס שונות לאומית.
-
עידוד גופים, תנועות ומוסדות השואפים להשתלב בחברה הישראלית ולא להתבדל ממנה על רקע לאומי.
-
הבהרה חד משמעית כי הארץ הזו, פיסת הקרקע הצרה והארוכה הזו, הינה הבית הלאומי של העם היהודי בלבד. כשם שמעולם לא היתה בארץ זו ישות מדינית ערבית, כך גם לעולם לא תהיה פה.
אין זה סותר כלל מתן אפשרות חיים בכבוד לכל בן זהות אתנית ודתית שונה מזו שלנו.
בשמאל מקניטים לעיתים אנשים מהימין כי הם "שונאים ערבים". בציבור הדתי לאומי בו אני חי, לא זיהיתי כי קיימת שנאה כלפי ערבים. כשאני מסתכל סביב וסוקר חברים, מכרים, ידידים וקרובי משפחה, איני יכול לזהות מי מהם ששונא ערבים. האם השמאל אוהב ערבים? אם כן, במה זה מתבטא? בכך שהוא מוכן לתת להם מדינה ולא לראות אותם יותר מול העינים? ומה קורה ב"רמת השטח"? האם מישהו ממקימי 'שלום עכשיו' דובר ערבית או שהשיא את ביתו בגאווה לבן המיעוט הערבי החי בתוכנו? האם גדעון לוי דובר ערבית? האם מישהו ממשפחות פרס/ביילין/גלאון/שריד או אופנהיימר התחתן עם ערבים? אני לא שמעתי על אף מקרה שכזה וטוב שכך, שכן השמירה על הזהות היהודית במובן הבסיסי ביותר הינה תנאי מינימלי לכל קיום יהודי. רק שאם כך, היכן פה הדו קיום הנישא בראש כל חוצות השמאל כמנטרה קדושה? במה הוא מתבטא? כיצד ניתן לאהוב אדם בלא להכיר ולהתענין בשפתו, תרבותו וערכיו?
עלינו לחשוב עשרים שנים קדימה ולהתחיל היום לעשות לשינוי המצב. מפלגת הבית היהודי רוצה להפוך את התנועה הדתית לאומית ממשגיחת הכשרות של המפעל הציוני למובילה אותו. מרגע זה, אין היא יכולה להתעלם מסוגיות הקשורות לעשרים האחוזים הללו של ערביי ישראל. אני מציע כי הציבור הדתי לאומי יקח משימה זו על כתפיו ויתחיל לעסוק בהכרת התרבות הערבית, החל מידיעת קרוא וכתוב השפה הערבית ועד להכרת התרבות, הדת וההווי הערבי בארץ.
כך, יתכן ובעוד עשרים שנים, יהיו לנו הרבה אנשים כדוגמת אנט חאסקייה, התומכת במפעל הציוני ומוכנה לומר בקול כי החיים במדינת ישראל עבור ערבי הינם טובים מאד.
כך נוכל לומר ללא כל חשש, ובערבית מדוברת, לאזרחינו הערבים כי פה אמנם לא תוכלו להגשים את שאיפותיכם הלאומיות, אך פה נכבד אתכם, את דתכם ואת תרבותכם, פה תקבלו שיויון זכויות מלא, פה תוכלו להתארגן ולהביע את דעתכם בכל נושא, בהתאם לעקרונות הדמוקרטיה הישראלית, כמדינה יהודית יחידה בעולם. פה לעולם תוכלו לקום בבוקר בלא שנכנסו בלילה מיליציות ושחטו את בני משפחתכם בעת שישנו, כפי שקורה בכל המזרח התיכון מסביב. פה תוכלו להגיש בג"ץ ולתבוע את זכותכם אם השלטון הפקיע מכם אדמה לצורך סלילת כביש שיקצר את הדרך מיישובכם לכביש 6 או אף אם ההפקעה נעשתה לצורך ביטחוני.
איני רושם פה תכנית מסודרת ומגובשת אלא בעיקר אני רוצה לפתוח את הדיון לנשוא חשוב זה שלא יניח לנו אם אנו נחליט שהוא אינו חשוב מספיק עבורנו. אם אנו לא ניקח יוזמה ונחשוב קדימה, כמו בכל תחום בחיים, אחרים יקבעו עבורנו.
ברור לי כי רבים בציבור הערבי לא יקבלו גישה כזו, אך מאידך, חלק גדול מאד בציבור הערבי (כפי שידוע לכל מי שבא במגע עם ערבים, ואני בכלל זה), דומם מאד ואינו מוכן לבטא תמיכה ב"מדינה הציונית", על אף שהוא יודע בליבו כי בסך הכל, החיים פה טובים. עדיין טוב להיות ערבי במדינת ישראל שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא לחינם נקראים לעיתים ערביי ישראל בפי ערביי הארצות השכנות בשם "ערביי השמנת". ציבור זה יוכל להיות בר שיח לדו קיום מסוג חדש, דו קיום המבוסס על עקרונות הציונות ועל חיים משותפים באמת.