חבר שלי, דוד, הוא חילוני שמאמין בארץ ישראל השלמה, רוצה מדינה יהודית יותר, וחינוך עם יידישקייט לילדים. בבחירות האחרונות לכנסת הוא הצביע מפד"ל כי המסרים של החבר'ה עם הכיפות הסרוגות מאוד דיברו אליו. לפני שבועיים נפתח סוף סוף מפקד במפלגה הדתית לאומית, ודוד רוצה לבחור נציגים למרכז המפלגה שלה הוא מתכוון לתת את קולו גם בבחירות הבאות. דוד רוצה להתפקד, הוא אפילו מוכן לשלם שלושים שקלים בשביל זה, אבל הוא לא יכול. המפד"לניקים לא מרשים לו. בסעיף ד בטופס ההתפקדות הוא מתבקש להצהיר על קיום אורח חיים דתי, אבל מה לעשות שהוא לא. דוד לא יכול להתפקד ולהשפיע במפד"ל, אבל אברום בורג למשל יכול, כי הוא דתי. גם יצחק פרנקנטל מ'נתיבות שלום' שאיחל איחולי החלמה מהירה לעראפת יכול להתפקד למפד"ל, כי הוא דתי. (אגב, מה זה בכלל אורח חיים דתי?. האם הגבאי המסור של בית הכנסת בו אני מתפלל בימות החול נקרא דתי?. הוא מחזיק את בית הכנסת על הכתפיים שלו, אבל לא הולך עם כיפה בימות החול, אז הוא דתי או לא?).
במפד"ל החילוניים טובים כנראה, רק בשביל הקולות בקלפי, אבל לא בשביל להשתתף במשחק הדמוקרטי (שקורה שם פעם בשתיים עשרה שנה). אני מכיר לא מעט אנשים שהכיפה על ראשם היא כמו השעון על היד שלי, ואני לא מבין למה הם יכולים לבחור ולהיבחר למרכז המפד"ל ולמוסדותיה, וחילוני ימני שרוצה מדינה יהודית יותר, לא יכול?. סעיף ד הזה, שמביא לי את הסעיף מעיד על חשיבה קטנה ומגזרית של מפלגה שאני מאוד אוהב אבל לא תמיד מבין. זו חשיבה שמי ששואף להנהיג מוכרח להשתחרר ממנה. בנקודה הזאת, (ורק בנקודה הזאת!), המפד"ל יכולה ללמוד משהו מתנועת 'מנהיגות יהודית'. במנהיגות יהודית אם אתה מזדהה עם העקרונות והמטרות, אתה יכול להיות חבר וגם להיבחר, ואף אחד לא יבדוק אותך בציציות שאין לך. על פניו, הנרטיב היהודי של מנהיגות יהודית נותן יותר מקום, מאשר הנרטיב הדתי הצר והמצומצם של המפד"ל. אם המפד"ל רוצה, והיא צריכה, לעלות קומה, ולדבר במושגים של ילדים גדולים, היא חייבת קודם כל לפתוח דלת רחבה ומזמינה יותר, שיוכלו להיכנס בה מגוון גדול יותר של אנשים שמאמינים בדרכה. הכיפה היא לא העיקר, יותר חשוב מה יש מתחת.