הבוקר התקבלה הודעה מיוחדת מטעם מועצת הרבנות הראשית. חשבתי שמדובר אולי בהודעה בהולה על הסרת כשרות מאיזה בית עסק או נהלים מיוחדים לקראת הצום, ולא כן היא. מדובר היה בהחלטה של מועצת הרבנות הראשית: מתן תעודות כשרות - היתר מכירה:
"באותם מקומות בהם הרבנים אינם נותנים תעודות כשרות על היתר המכירה”, נכתב, "הוסמכו הרבנים יעקב אריאל שליט"א והרב אברהם יוסף שליט"א ליתן תעודות הכשר למקומות אלו".
בהודעה לקונית זו אומרת הרבנות הראשית בעצם את הדבר הבא רק במילים אחרות: על אף שהרבנות הראשית מקבלת את "היתר המכירה" כדרך הלכתית לגיטימית להתמודדות עם נושא שנת השמיטה, אנו מכירים ומבינים שיש רבנים שפועלים מתוקף הרבנות הראשית שלא מוכנים לחתום על תעודות כשרות לעסקים שעושים שימוש ב"היתר המכירה" ולכן סידרנו פתרון טכני שמישהו אחר יחתום במקום אותם רבנים.
ה'פתרון' של הרבנות הראשית מעלה שתי בעיות, אחת מהותית ואחת טכנית. ראשית, מבחינה מהותית, כיצד יתכן שנושא חשוב ככשרות בכלל ושמיטה בפרט נתון לשיקולו של כל רב באופן עצמי?! אין לרבנות נהלים מחייבים במישור הארצי? כל רב הישר בעניו יעשה?!
הנה התשובה הישר מאתר הרבנות: "אגף הכשרות ברבנות הראשית לישראל בלווי הרבנים הראשיים לישראל שליט"א, אחראי על קביעת נהלי כשרות אחידים ברחבי הארץ בתחומים הבאים: בתי מלון, מסעדות, קייטרינג, גני אירועים, משחטות, בתי מטבחיים, בתי אריזה, שווקים סיטונאיים, תעשייה, הפרשת תרומות ומעשרות בתוצרת חקלאית במגזר הציבורי, יבוא מוצרי מזון ושחיטה בחו"ל."
אם כן, יש לרבנות נהלים מחייבים בנושא הכשרות, אבל יש רבנים שהנהלים הללו לא מקובלים עליהם, וכאן עולה השאלה העקרונית והחשובה, כיצד יתכן שהרבנות עצמה לא אוכפת על הרבנים שלה את הנהלים הללו? אם יש רב שלא מתאים לו "היתר מכירה" זה בסדר אבל יש להעבירו מתפקידו כרב העיר או להפקיע ממנו את האחריות בתחום הכשרות בעיר לתמיד ולמנות רב אחר לאחראי על הנושא (כמובן תוך הורדה של רכיבי שכר מרב העיר...), לא יתכן שהרבנות מאפשרת לרבנים "סוררים" להמשיך בתפקידם כרגיל, בכך היא גם פוגעת בכשרות הממלכתית שהיא אחראית עליה, שהרי אם נהלי הכשרות לא מקובלים על חלק מהרבנים ולכן צריך להחתים רבנים אחרים על תעודות הכשרות.
דבר זה נותן לגיטימציה לרבנים אחרים להחליט על נהלי כשרות אחרים שלא מתאימים להם ואולי להקל בדרישות בניגוד לרף ההלכתי של הרבנות, שהרי אם לרב א מותר לא לסמוך על "היתר מכירה" בניגוד למה שהחליטה מועצת הרבנות הראשית מדוע יהיה אסור לרב ב להתעלם מנוהל אחר שלא מתאים לו? ומה נעשה מחר עם רב שיודיע שלא מוכר לסמוך על "מכירת חמץ" ?
בנוסף, ישנה הבעיה הטכנית. איך בכלל יתבצע הסידור הזה, כך שעסק בקרית שמונה לדוגמא יקבל חותמת כשרות של הרב אריאל מרמת גן?! הרי ממה נפשך, אם רב בקרית שמונה לא מוכן לחתום על כשרות שכוללת "היתר מכירה" ממילא הוא גם לא יבצע השגחה ולא יראה עצמו מחוייב לכשרות אותו מקום, ומצד שני, כיצד יחתום הרב אריאל על עסק שהוא בחיים לא היה בו ואין לו שום קשר למשגיחים במקום?! והלוא כל בר דעת מבין שעסק לממכר אוכל באילת עם תעודת כשרות של רבנות ממרכז הארץ היא לא רצינית.
בנוסף, אם אפשר לחתום מרחוק על תעודות הכשר לשמיטה, מדוע לא לאפשר זאת כל השנה לכל בית עסק? ולמה לעצור ברב ממטולה שייתן כשרות לחנות באילת, אולי נאפשר גם תעודות כשרות לעסקים ע"י רבנים שיושבים מעבר לים...
האמת? עכשיו אני מבין מדוע הרבנות מתנגדת לחוק שיעביר חלק מסמכויות הגיור לרבני הערים, שהרי אם את נהלי הכשרות לאוכל לא יכולה הרבנות לאכוף על רבניה, אז בנהלי והלכות גיור קל וחומר.
* גילוי נאות: כותב שורות אלו תומך גדול בכשרות ממלכתית ע"י הרבנות הראשית ונמנע מלאכול במקומות ללא השגחה של הרבנות המקומית גם אם יש תעודת כשרות של גוף פרטי (בד"צ וכדומה).