בכל פעם שהסתכלתי על ההתנהלות ההזויה של החמאס נזכרתי במעשה הצפרדע והעקרב:
"וכך הווה: צפרדע והעקרב רצו לחצות נהר: העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכב על גבה של הצפרדע, אשר מצידה לא רצתה להיות "פראיירית", כי הייתה בטוחה שהעקרב יעקוץ אותה. העקרב הצליח לשכנעה שזה כלל לא האינטרס שלו, שכן גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקץ בכל זאת, ושניהם החלו לטבוע. לפני שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: למה ומדוע? והעקרב ענה בבטחה: זו דרכי - אינני יכול אחרת!"
לא משנה שצה"ל הוריד מאות טונות של פצצות וגיהץ את כל עזה, לא משנה שהחמאס ירה לעצמו בראש וברגליים בכל פעם ששבר את הפסקת האש ובכך איבד שוב ושוב את הלגיטימציה שניסה להשיג באמצעות תמונות הזוועה וההרס, לא משנה שבכל פצמ"ר שנורה אחרי הפסקת האש הם ירקו לבאר של אדוניהם המצריים, שוב פעם נתאמתה אמרתו של אבא אבן:
"הפלסטינים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות" .
כמו אותו עקרב, נראה שהמוד של הרגיעה פשוט גדול עליהם.
אבל בכל פעם שגיחכתי ובזתי לריטואל החמאסי, הרגשתי תחושה מעצבנת של דה ז'ה וו כאילו הסרט הזה, של חזרה על פעולה שמונעת מהרס עצמי שוב ושוב ושוב בעצם מוכר לי מהחיים האישיים שלי...
כמה פעמים נפלתי בכל מיני דברים שקשורים למידות ולכעס, קנאה, נקמה, קוצר רוח, כבוד ולעיניים גדולות ובכל פעם מחדש 'חיל האוויר של החיים' פוצץ לי מחדש את בלון החלומות המזויף שלי ואני, במקום לעצור רגע וללכת להפסקת אש, הכנתי כבר את פצמ"ר הכבוד והעיניים הגדולות שלי ושוב פעם יריתי מחדש ושוב הבלון יורט מאש מדויקת וחוזר חלילה.
האם היכולת לעצור רגע, למען ה' ולחשב מסלול מחדש, כמו שמוכיח החמאס, כמו שלהבדיל זכור לי מהנפילות שלי בחיים, היא דבר כל כך מורכב ומסובך?
ובכן, מסתבר שכן. רק שבניגוד לחמאס שזוכה לאיזה פרס על פסטיבל הסכלות שלו בעצם ניהול המשא ומתן עמו, מה אני יכול להגיד להגנתי?
לתגובות והזמנת שיחות לנוער: avinoam811@gmail.com