במוצאי שבת שעברה ליווה עם ישראל את הקצין גיבור רס"ן בניה שראל הי"ד למנוחת עולמים בעיר באבות והבנים חברון, שלושה שבועות לפני היום בו היינו אמורים ללוות אותו לחופה.
למחרת, ביום ראשון בצהריים ליווינו למנוחת עולמים בירושלים את האבא הלוחם הגיבור יוסף כץ ז"ל, אבא של חברנו היקר החייל הנעדר מקרב סולטן יעקב, יהודה כץ.
הרב שלום שראל, אבא של בניה הי"ד, חברי לחיים ולכיתה מכיתה א' ברחובות בה נולדנו וגדלנו יחד, דרך כל מסלולי החיים, עד ישיבת הכותל בה למדנו ביחד, וממנה יצאנו ביחד לקרב סולטן יעקב, קרב בו שימש הרב שלום כאיש צוות. הרב שלום שראל, אבא של בניה הי"ד, תלמיד חכם עצום, אידיאליסט ואוהב ארץ ישראל, אחרי שעמד בראש כולל, בחר להיות פועל בנין פשוט, ולבנות במו ידיו, ידיו הפיזיות ממש, את ארץ ישראל. זה מקצת שבמקצת איך נראה בית הגידול של בניה הי"ד.
ר' יוסף כץ ז"ל, וכפי שהוא קרא לעצמו 'אבא של יודל'ה', ניצול שואה, לוחם אמיץ שעד נשימתו האחרונה לחם למען בנו יהודה, שנעדר מזה 32 שנים. 32 שנים שנים בהם יוסף ורעייתו שרה ז"ל, נתנו לכולנו , בני החבורה, שיעור ענק באמונה, במסירות נפש, ובמלחמה של הורים למען ילדיהם.
מעגלי חיים ומוות.
ביום שבו שלום שראל, שלחם איתנו בסולטן יעקב קבר את בנו בחברון, הלך לעולמו יוסף כץ ז"ל שבנו יהודה כבר לא יקבור את אביו בירושלים.
ואנחנו, בני החבורה, עומדים דומעים ודוממים.
**
כיפת ברזל מנייר
במחשבה שניה...אולי לא טוב שיש לנו את כיפת ברזל. זאת אומרת ברור שכיפת ברזל הצילה חיי אדם וכו. וכו...אבל לא על זה אני מדבר.
אולי לא טוב שיש לנו כיפת ברזל כי היא הרגילה אותנו לסמוך עליה, ולא לעשות את מה שצריך לעשות כשאתה באמת באמת במצב בו כל רגע עלול לנחות עליך טיל ולהרוס את חייך ואת כל אשר לך.
הרי מה קרה ? החמאס ירה אלפי טילים לעבר כל ישראל. ואנחנו- לאחר שהבנו את הפרנציפ של כיפת ברזל, נכנסנו לאדישות, עשינו צחוקים, וחיינו ב'כאילו'. שמענו אזעקות, ועשינו טובה ונכנסנו פה ושם לאיזה מרחב מוגן לכמה דקות, חיכינו לשמוע את הבומים, וחזרנו לשיגרה. התרגלנו שיש איזה פטנט כזה ששומר עלינו, וזה בסדר בין האזעקות והטילים לנהל את שגרת חיינו.
בעצם לא התנהגנו ממש כמו עם מותקף שכל רגע ורגע עלול ליפול עליו, טיל שעלול חלילה להרוס את הבית ולהרוג מאות אנשים. אם לא הייתה כיפת ברזל, והיינו באמת מרגישים שכל טיל יכול להרוס את חיינו , המלחמה הייתה נראית אחרת. בגלל כיפת הברזל נכנסנו לאיזו אדישות- יש אזעקה, יוצאים לראות את השובל הלבן, מצלמים, מחכים לבום, וחוזרים לשיגרה. זה לא נורמאלי. מדינה ריבונית אסור לה להרשות לעצמה אלפי טילים עפים מעל ראשיה עריה ורחובותיה, ולסמוך על פטנט כיפת הברזל, גם אם זה עושה את העבודה בצורה מדהימה.
ביטחון של מדינה ריבונית לא יכול להתבסס על הפירוטכניקה הזו של כיפת ברזל, ולסמוך על הנס. ראינו מה עלולות להיות התוצאות של פצצת מרגמה אחת שנפלה על החיילים. אי אפשר לנהל אסטרטגיה של ביטחון המתבססת על מגננה משוכללת ככל שתהיה.
לא נעים להגיד, ואולי אסור להגיד, אבל אם חלילה לא הייתה כיפת ברזל, והטילים הללו שכוונו לתל אביב ומרכזי הערים היו פוגעים, אין לי ספק שאחרי הטיל הראשון- כל המערכה הייתה נראית אחרת. אף אחד לא היה נכנס באדישות למרחב מוגן ומחכה לפטנט שיעבוד.
בשוך הקרבות,על מדינת ישראל יהיה להחליט האם היא מדינה ריבונית המסוגלת לתת את הביטחון הבסיסי לתושביה ואזרחיה, או שכל יכולתה הוא לעשות סתימות זמניות בחורים בטחוניים שנוצרים, אבל אין לה את הכוחות והיכולות לטיפול שורש מעמיק,רציני ומשמעותי.
אבי רט, מעורכי התלמוד הישראלי, הדף היומי לילדים
המאמר יפורסם בעלון בתי הכנסת , "שבתון".