מר אורי דרומי בכתבה בעיתון מקור ראשון מאשימנו כי אנחנו ברוגז.
הוא מאשימנו כי "הדמוקרטיה איננה צעצוע שאנו נוטלים לידנו כשמתחשק לנו, ומשליכים אותו כאשר איננו מרוצים ממנו".
מר דרומי היקר. אינני בקיא בפרטי יוזמת "חוקה בהסכמה" אבל כמה מעקרונות הדמוקרטיה נהירים דיים על מנת להבין כי שתיקתך ושתיקת שאר חבריך נבעו ממקור אחד – אינטרס.
הבא נודה על האמת. כאשר הדמוקרטיה או רמיסתה משרתים את האינטרס של הצד שלך, כפי שבא לידי ביטוי בשנה וחצי האחרונות – שתקת. עשית בדמוקרטיה כבשלך וניצלת אותו לדעותיך, מבלי להצעיד בגאון את ערך הדמוקרטיה, שנרמסה צעד אחרי צעד על ידי ראש הממשלה, בג"צ ושאר השותפים.
במקום זאת, בחרת לתרץ במאמרך את העניין בכמה תירוצים שנשמעים מאולצים. - בעודי קצין צעיר, מפקד מחלקה בבסיס האימונים של הצנחנים, לימד אותי מפקד הבסיס, תא"ל אביב כוכבי את הכלל שלו "תוצאות ולא תירוצים". לך אין תוצאות להציג, רק תירוצים.
אילו ערך הדמוקרטיה היה בראש מעייניך באמת, היית משמיע קולך ברמה על רמיסתה, על אף הסתירה, אולי, עם האינטרס. אפשר היה להסכים עם המהלך ובכל זאת לזעוק על אופן קבלתו.
שתיקתכם היא הוכחה לנו, כי שמירת ערך הדמוקרטיה איננו העיקר ובסופו של חשבון, החשבון האישי ולא העקרוני הוא המוביל.
אנו, מעולם לא קידשנו את הדמוקרטיה לבדה, אלא כמכוננת מדינה יהודית. לדידנו, הדמוקרטיה היא אמצעי, שרת (יעיל אמנם, ואולי הטוב שיש מבין האפשרויות האחרות) למשהו עקרוני עוד יותר – ערך קיומה של ישראל כמדינה יהודית. (למימוש הגדרה זו ניתן להיכנס לויכוח פוליטי מימין ומשמאל, אך אין זה מקומו של דיון זה).
אתם, לעומת זאת, בחרתם בדמוקרטיה כמושג מגדיר, בלעדי. ועל כן, שתיקתכם בהליך רמיסת הדמוקרטיה לאור הסכמתכם עם האינטרס – מפרק את עצם הגדרתכם ונוטל מכם את זכות הקיום כמכון לדמוקרטיה. השתיקה הרועמת והתנהגותכם בתקופה שקדמה להתנתקות ולאחריה, מוכיחה כי אין אתם שונים מכל מפלגה ששמה לה את קידום האינטרסים שלה כמושג מגדיר כאשר כל האמצעים כשרים לכך. עליהם אין אנו מתפלאים, להיפך, הדבר צפוי, אך מכם ציפינו ליותר, חשבנו שהערך יגבר על האינטרס. התאכזבנו. הוכחתם כי אינכם ראויים להוביל את דגל הדמוקרטיה וממילא את ה"חוקה בהסכמה".
הוכחתם כי גם המכון לדמוקרטיה, פועלת למען הדמוקרטיה, רק על תנאי. בתנאי שהאינטרס הוא שצד הנכון, בצד שלה.
כשאין פרטנר לשיח, אין שיח!
התנגדת לסרבנות משמאל – יישר כוח. גם אנו התנגדנו לסרבנות מימין. האם העובדה שהיו מעל 550 סרבני שמאל, לעומת כ- 70 סרבני ימין – זכה להד בתקשורת הישראלית, כלב השמירה של הדמוקרטיה? האם השמאל הואשם כמגדלי דור הסרבנים הבא של מדינת ישראל?
אנו נוטלים חלק, או לכל הפחות עושים מאמץ, בדיון הציבורי, בכל התחומים אותן הינך מציין: העוני הגואה, ראה ערך ארגוני "מעגלי צדק" "פעמונים", הסולידריות, האלימות המשתוללת ברחובות ע"י חינוכו של הנוער בכל מקום בתנועות השונות (הגדולות בארץ) וגם בחשיבות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. דווקא לאור דיון זה לנושאיו השונים ולאחריו, הגענו למסקנה מודעת שאין מקום לסרבנות, ושאין מקום לנקיטה באלימות מכל סוג שהיא גם אם הדבר כרוך באיבוד אינטרסים אישיים. ניתן לראות כיום את ראשי מועצת יש"ע המשלמים מחיר אישי בציבורינו על אופי המאבק הסבלני והאחראי אותו ניהלו. העיקרון היה קו המנחה ולא האינטרס.
בעת הזאת ולמען עתידנו המשותף, אותו אנו רוצים בכל מאודנו, צאו מהסמטה שאליה נקלעתם, הוציאו את הדיון שלכם ממרתפי הדעה הנורמטיבית הנשמעת (השמאלנית והאנטי דתית בעיקרה) והחזירו אותה למקום של כבוד, למקום של שיתוף, בו ניתן בכלל לקיים שיח דו צדדי ולא רק מהלכים חד צדדיים.
הכותב הוא ראש מחלקת מפעלים
של תנועת "בני עקיבא".