תחת הכותרת 'לא כל הכיפות כתומות' פתחה לאחרונה תנועת מימד בקמפיין פרסומי באתרי אינטרנט ועל גבי אוטובוסים, בעד תוכנית ההתנתקות. אמנם כמות האוטובוסים עליהם מופיעה הפרסומת גדולה יותר מכמות האוטובוסים שיכולה התנועה הזאת למלא, אבל נעזוב לרגע את העניין המספרי, ונתייחס לתוכן.
למימדניקים מאוד חשוב לומר דווקא עכשיו שלא כל הכיפות כתומות,(כאילו שמישהו טען זאת). האמירה הזאת היא האמירה שהכי חשוב להם לומר בשעה הקשה הזאת, וזה לא מפליא. זהו המשך ישיר לקו שנוקטים בו אנשי השמאל הדתי: להזכיר לכולם שוב ושוב למי הם לא משתייכים, או בקיצור מה הם לא. אנחנו לא מתנחלים, הם שבים ומזכירים, אנחנו לא קיצוניים, אנחנו לא חרד"לים, אנחנו לא משיחיים, ועכשיו, תשמעו כולם טוב טוב: אנחנו גם לא כתומים. הבעיה עם המימדניקים היא שמרוב התנצלויות, הסתייגויות, הוקעות וגינויים, הם שוכחים להסביר לנו מה הם כן.
המילה מימד היא גם ראשי תיבות של הסיסמה המובילה של תנועת מימד: 'מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית'. במקום לקרוא את נימוקי התמיכה של השר מלכיאור בהתנתקות, מעניין אותי יותר לקרוא ולשמוע במה הוא תרם בשנים האחרונות לקידום יהדותה של מדינת ישראל. תנועתו של מלכיאור גם נוהגת להטיף לנו השכם והערב לחיזוק ערכי הדמוקרטיה בציונות הדתית. אם הדמוקרטיה כל כך חשובה למלכיאור ולחבריו, מדוע קולם לא נשמע כשהיא נרמסה על ידי ראש ממשלת ישראל לאחר משאל מתפקדי הליכוד?, היכן היה השר מלכיאור כשאצבעותיהם של חברי כנסת מהליכוד נקנו באמצעות תיקים בממשלה לתפארת הדמוקרטיה בישראל?. האם, אדוני השר, האף נסתם עד כדי כך כשעומדים לעקור יישובים?. (ואל תענו לי שהמתנחלים גם לא היו דמוקרטים, הם לפחות לא חרתו על דגלם את הדמוקרטיה....)
אנו נמצאים בשעה קשה לציונות הדתית, ומאנשי השמאל הדתי הייתי מצפה לפעילויות אמפתיות של גישור, אחדות, והקטנת הקיטוב בתוך הציונות הדתית ובינה לבין שאר מגזרי החברה הישראלית. במקום לזרוק את הכסף על קמפיין שיינקה את פניהם היפות, אני מציע לחברי מימד שיפעלו בדרכים חיוביות, להקטנת נזקי ההתנתקות.